המוות הכפול של העולם

ראיתי כל חיי את הפשעים הנוראים ביותר - מבוסניה ועד סומליה, מסוריה ועד אלג'יריה, ואף כיום באוקראינה - ודיווחתי עליהם. לאחר 7 באוקטובר, אחרי שראיתי את הקיבוצים השרופים ואספתי את עדויות הניצולים, שאלו אותי לעיתים קרובות אם כבר חוויתי משהו דומה לזה. ובכן, הנה התשובה שלי. כשאני חושב על כפיר ואריאל ביבס, ועל אמם, אני עונה כיום: לא, אני לא בטוח שנחשפתי אי־פעם לזוועה כזאת.

תחילה יש את העניין של החטופים. את המילים האלה: ילד חטוף, תינוק שבוי. מעולם לא ראיתי דבר כזה. מעולם לא שמעתי על דבר כזה. במקומות אחרים, במלחמות, כשמתקיים מצוד ובמהלכו נמצא תינוק, קורה, מן הסתם, שהוא נהרג - ומותו של ילד הוא תמיד שערורייה גדולה מאוד. אבל שארית של אנושיות מקדמת דנא, או אולי שארית של היגיון בסיסי, מובילה לכך שלא לוקחים את התינוק. זונחים אותו. משליכים אותו מהטנדר. לפעמים הוא אפילו פוגש לב רך יותר, שמשאיר אותו בקצה השדה כמו הילדים האסופים בעבר, שהושארו עטופים בשמיכה מול דלת הכנסייה, המסגד או בית השכן.

אבל זה לא המקרה כאן. ב־7 באוקטובר עשו מאמץ לחטוף את הילדים. ראינו את המחזה האיום של שני היצורים הקטנים והמבוהלים, אחוזים בזרועותיה של שירי אמם. מה עבר בראשם של האנשים האלה, של החוטפים, כשהם גררו אותם כמו חיות? האם ידעו על מסירותם של היהודים לילדיהם? האם בשעה שאספו מידע הבחינו עד כמה הילדים היהודים הם המלכים האמיתיים של ישראל, ועד כמה הילדים הקטנים יפים עם השיער הארוך שלהם, שמסופר לפני הכניסה לגן, ברגע שנותנים להם אותיות מצופות בדבש כדי שיאהבו את האותיות העבריות? האם החוטפים דמיינו איך התמונות של כפיר בן תשעת החודשים ושל אריאל בן ה־4 יכסו את קירות הערים, והתענגו מראש על שטף "הרגש היהודי" שעמדה לשחרר הפגיעה הזאת בתמימות העולם? אני לא יודע.

√ √ √

עלינו לדמיין את החיים של כפיר ואריאל בשבי (אם הגיעו לכך, כפי שסביר להניח), אחרי שנעקרו מזרועותיה של שירי אמם. עלינו לדמיין את החיים של תינוק שהעביר את רוב חייו באפלה הלחה של מנהרה. עלינו לדמיין את חייו של ילד בגן, שהיה מרוצה מחבריו לגן אך לפתע לא הבין דבר. עלינו לדמיין אותם משחקים, כי ילדים תמיד משחקים.

האם אחרי האותיות מדבש נתנו לילדים ללקק את הרובים? האם היו רעבים? צמאים? האם נאלצו לגרד בוץ עם הציפורניים הקטנות שלהם? האם שתו מים מעופשים? האם השובים של כפיר, מעניו, החליפו לו חיתולים או הותירו את ישבנו הקטן להתבשל בצואתו? שמו לו טלק? נתנו לילדים סירופ נגד חום? ומה עשו הסוהרים במסכה כשהילדים בכו, כשפחדו מרחשים ורעשים בלילה? או אם במקרה יצאו לאוויר הפתוח, כששאלו הילדים החטופים את השמיים והכוכבים על גורלם? האם הם נתנו להם באותו רגע מכה בראש? האם השתמשו לשם כך בקת הרובה? האם השובים השתעשעו וירו באוויר עם הקלצ'ניקובים, התינוק האמיתי שלהם, כדי לגרום לילדים עוד יותר פחד? יתרה מכך: האם הפכו את אריאל, הבכור, למטפל של אחיו התינוק? האם השניים חיו את חייהם הקצרים יחד או בנפרד? וכשכפיר, התינוק, אמר את מילותיו הראשונות, האם לעגו לו? השתיקו אותו? האם כדי לטהר אותו משפת אימו המזוהמת, שפכו באמצעות משפך לפיו את השפה של חוטפיו? גם כאן אני לא יודע.

√ √ √

ויום אחד הם מתו. אולי באותו היום ממש, אולי לא - אך הם מתו. לאחר שבועות ארוכים של ציפייה, של סבל, של חילול טוהרם וקדושתם של ילדים (שכן כל התינוקות קדושים, כי הם לא עושים דבר למעט לאכול ולהניח לאור, כלומר לתבונה, לדיבור ולאהבה לעלות בתוכם, לעלות ללא הרף), כפיר ואריאל מתו לבסוף לבדם, בלי אמם, שהגופה שמסר חמאס אינה שלה (הסקנדל האחרון).

אף על פי שלדמיין את הרגע הזה הוא דבר בלתי נסבל, עלינו לעשות גם זאת, כי לכסות את העיניים ולסרב לראות אותו יהיה הדבר המגונה האחרון, או הדבר המגונה ביותר עבור הנוחות שלנו. איך הם מתו ומתי? ביום של הפצצה בתחילת המלחמה, כפי שטענו שוביהם שהפכו אותם למגן אנושי? או שמא היו אלה האנשים בשחור, שמאסו במבטיהם ובבכי שלהם; שהילדים הרעישו להם מדי עם המשחקים שלהם במנהרות; שלא יכלו עוד עם הילדים היהודים האלה שהאימהות שלהם מפנקות יותר מדי ומתבכיינים. אולי אלה האנשים בשחור שהיכו את הילדים כדי להרגיע אותם, עינו אותם עד שבא המוות, שחיסלו אותם. אנשי המרכז הלאומי לרפואה משפטית וצה"ל נוטים לכיוון ההשערה הזאת... כך או כך, חמאס עומד מאחורי מותם. אין זה משנה מה עוד נגלה, חמאס מחק מספר החיים את התינוק היפה בעולם וילד בגיל גן, שחייהם נתנו סיבה לכדור הארץ להמשיך להסתובב כמנהגו.

√ √ √

בעבר רצחו את הילדים ביציאה מהרכבת. חמאס, לעומת זאת, חיכה. וחבל מאוד שיש מנוולים שמנסים כבר לגרור אותנו למשחקים קטנים של סימטריה מסולפת: חמאס הוא האחראי הבלעדי לשתי הנשמות שנגנבו, המוות הכפול של העולם - והמעשה עצמו הוא בלתי נסלח. בדיוק כשם שהמחזה של ההמון המשתולל והמריע לשני ארונות הקבורה, בסוף, הוא בלתי נסלח.

תרגום: הוד יהודה הלוי ברדוגו