בימים אלה של טלטלות רגשיות עזות, אני מזמין לרגע של מחשבה צלולה על המצב הלאומי שנקלענו אליו. מה ההבדל בין מציאות לריאליטי? המציאות היא מה שיש, בגודל הטבעי ובמשמעות האמיתית. ריאליטי היא דרמה מבוססת מציאות שתכליתה להגדיל רגשות, פחדים ושמחות.
נושא החטופים הפך מאירוע מציאותי לריאליטי תקשורתי. אנו עוקבים אחר כל רגע, כל דמעה, כל תקווה ואכזבה כאילו הם חלק מחיינו. התקשורת מציפה אותנו במידע בלתי פוסק. לכאורה, מה נכון יותר מלהשתתף בדרמה של אחינו? ובכל זאת, אני חושש שאנחנו טועים.
הנפש אינה מסוגלת להכיל טלטלות רגשיות רבות כל כך. הצפה כזו גורמת להשטחה רגשית ולשיבוש האיזון המוסרי. כמו שאי אפשר לאכול בלי סוף, אי אפשר גם להרגיש ללא גבול.
התקשורת מדברת כמעט רק על החטופים. מה עם אלפי החיילים הזקוקים לליווי רגשי? מה עם 900 חיילים שלא חזרו? מה עם 15 אלף פצועים הנאבקים בשיקום? מה עם המפונים מבתיהם? מה עם עשרות אלפי מילואימניקים שעזבו הכל כדי להגן עלינו?
בין גבורה לגבורה
החטופים ומשפחותיהם הם גיבורים מאונס, ואילו החיילים והלוחמים הם גיבורים מבחירה. סבא שלי, סבא צבי, היה גיבור מאונס באושוויץ ובבוכנוואלד - גיבור בהושטת עזרה, בהנחת תפילין מדי יום, בכוח ההישרדות.
בני אמתי צבי, הקרוי על שמו, נהרג במלחמה כגיבור מבחירה, כי בחר לעזוב את ביתו, את ארוסתו, את לימודיו, ולהילחם. שניהם גיבורים, אבל מהות המהפכה הציונית היא המעבר מגיבורים בעל כורחם לגיבורים מבחירתם. עתידנו תלוי בגיבורים מבחירה.
גם מי שמשוכנע שעסקת החטופים היא הכרח מוסרי, חייב לזכור שזו מציאות שנכפתה עלינו. היא חלק מהאסון, לא מהניצחון. נתפסנו ברגע של חולשה ואנו משלמים מחיר כבד.
תמונות החטופים עוררו אמפתיה בעולם, אך איני מתלהב מכך. העולם אוהד "יהודים של אושוויץ". כשאנחנו חזקים, מגנים אותנו. לא מאהדה כזו ניבנה.
אני קורא לתקשורת ולמנהיגים: תנו למשפחות החטופים לחזור לנורמליות. הציגו תמונה מלאה של כאבים, הצלחות וגבורה. העלו על נס את גבורת הלוחמים, הפצועים והנופלים. אנחנו כאן בזכותם, שחרור החטופים הוא בזכותם, ועלינו לראותם כמופת כדי לנצח במאבק שעוד לפנינו.
הרב תמיר גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר אורות שאול. בנו סרן אמִתי צבי נהרג בקרב מול חיזבאללה בגבול לבנון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו