ברגעים שבהם מדינה שלמה עצרה את נשימתה, קבוצה אחת חיכתה בדריכות גדולה במיוחד: חבריו הקרובים של עומר ונקרט. כשהבשורה על שחרורו הפכה למציאות, עשרות מהם התכנסו יחד בבית משפחת וייס בגדרה, שם צפוי לעבור מעליו מסוק היסעור שייקח את עומר מלווה בהוריו לבית חולים במרכז.
החברים ערכו לכבודו מסיבת שחרור: פרצו בריקודי שמחה, הרימו כוסית לחיים, נצמדו למסך בציפייה לראות את פניו לראשונה אחרי שיחרורו מהשבי.
בין היתר, משפחתה של קים דמתי ז''ל, שהייתה עם עומר במסיבת הנובה ברעים, הכינה שלט מיוחד לקראת שובו וביקשה שהמסוק יחלוף מעל ביתו.
אימו של עומר, ניבה, מסרה בשיחת טלפון שנערכה איתה עם נחיתתו בארץ: "אני מתה עליכם. הוא נראה הוא. עכשיו הוא כבר בשטח ישראל, נכנס להתקלח עם הבושם החדש שקנינו לו. עוד קצת ואנחנו מחבקים אותו", וסיימה במחווה המזוהה עם עומר כשסיגריה בפיה.
ניבה הוסיפה לאחר מכן עם פגישתה עם עומר: "אין לתאר את הרגעים הללו. זה חזק יוצר מלידה. זה חיבוק בלתי ניתן לתיאור. ההתרגשות עצומה. התחבקנו. הוא אמר לי: 'סוף סוף, כמה חיכיתי'. אנחנו מאושרים. קיבלנו את עומר בחזרה ואנחנו מתחילים מסע משותף ביחד. הוא מרגיש בסדר, עבר בדיקות, אבל אין לדעת מה בפנים. אני מקווה שלא נופתע. לא נפסיק לרגע רואים כמה החזרתם הוא קריטי להצלת חיים״.
חלקם הקדימו את שובם מחו”ל במיוחד כדי להיות כאן, בארץ, ברגע ההיסטורי הזה, לא רק כדי לראות, אלא כדי להיות חלק מהשיבה שלו הביתה. ״אני מתה עליכם״, אמרה להם אימו של עומר, ניבה, בשיחת טלפון ממקום התכנסות המשפחות ברעים, ״אין עלייך״ השיבו לה בצעקות שמחה.
אחד החברים ששב מחו״ל הוא רועי גרוס שטס בחודש נובמבר לאמריקה. ״לא האמנו שהרגע הזה יגיע, עומר הוא אח בלב. היינו בצמתים עבורו ברחבי הארץ וגם בעולם. לפני יומיים ליאם אור שהיה בשבי והשתחרר הודיע לי שעומר משתחרר. זה תפס אותי בפלורידה ישר סגרתי טיסה. עשיתי כל מה שאני יכול. לראות את עומר זה רק מהארץ. זו הארץ שלי ואם הייתי צריך הייתי בא ברגל״ אמר.
״כמו שאמר ווינסטון צ׳רצ׳יל ב-1942 זה לא התחלת הסוף אלא סוף ההתחלה של החזרת החטופים״ אמר הבוקר דודו של החטוף עומר ונקרט, ריקרדו שבא לפגוש את חבריו של עומר, ״חייבים לדאוג שכל 59 החטופים שנמצאים בעזה יחזרו מיד. הם עוברים שם עינויים מידי יום ונמצאים בסכנת חיים. תפקיד המדינה להחזיר את כולם ללא עיכוב, נלחם כמקשה אחת עד שאחרון החטופים ישוחרר״.
ליאור וואנו חבר קרוב של עומר: ״החיוך הראשון עלה אחרי 505 ימים. מחכים לו בלי מילים עם מבט חיבוק אנחנו פה מחכים לאישור של עומר כדי לחזור לרקוד״
חן חביב חבר קרוב אחר של עומר היה בטיול בדרום אמריקה וארה״ב ״ הייתי אמור להשאר הכי מוכן מאליו שאחזור. כששמעתי שעומר משתחרר הבנתי שאני צריך לעלות על המטוס. אני מחכה לראות אותו. הדבר היחיד שאגיד לו זה שהוא היה חסר לי ברמות״.
עומר, 23, הוא בנם הבכור של שי וניבה תושבי גדרה. ב-7 באוקטובר, הוא יצא לחגוג את החיים: לרקוד, לשמוח, ולהיות חופשי בפסטיבל “נובה” יחד עם חברתו הטובה, קים דמתי ז״ל. אף אחד לא יכול היה לדמיין איך הלילה הזה יסתיים.
מעבר לזוועות השבי, עומר סובל ממחלת הקוליטיס שמצריכה טיפול מתמשך. החטיפה לרצועת עזה לא רק גזלה ממנו את חירותו, אלא, גם סיכנה את בריאותו באופן חמור כשהוא נותר ללא טיפול מתאים וללא גישה לתרופות החיוניות להקל על מצבו.
כשהחלה מתקפת המחבלים, הרגעים הפכו לשניות של חרדה. ברגעים בהם הסתתר במיגונית עם עשרות צעירים וצעירות חסרי אונים, הוא נאחז במסך הטלפון שלו כמו חבל הצלה אחרון, מקליד להוריו מילים שמשקפות אימה בלתי נתפסת: “פחד אלוהים, טילים מעל הראש’.” הדופק שלו האיץ עם כל ירייה שהתקרבה, והוא דיווח על פיצוצים מסביבו. בסביבות 07:50 כששאלו אותו אם הוא בסדר, התשובה שלו הייתה ישירה ומצמררת: “לא… אני מת מפחד.” ואז - שתיקה.
הסיוט קיבל ממדים מוחשיים ואכזריים כשהסתבר שקים, החברה שאיתה רקד ויצא לחגוג את החיים, נרצחה בדם קר. עומר מצא את עצמו נחטף לתוך הגיהינום.
הדקות הראשונות אחרי שההתכתבות עימו נותקה היו רצופות חרדה, אך עדיין נשענה על תקווה קלושה. אולי הסוללה נגמרה, אולי הוא עדיין מסתתר, אולי עוד רגע יחזור לכתוב. אבל השעות חלפו והשתיקה נעשתה כבדה, מעיקה וצורבת. הוריו ניסו להתקשר שוב ושוב, נצמדו לכל פיסת מידע, לכל שמועה, לכל שביב של תקווה שכעבור כמה שעות תתנפץ לרסיסים. סרטון בו עומר מוטל בטנדר כשהוא מוקף במחבלים אזוק, עיניו כבויות, וגופו שבוי הכה בהוריו ומשפחתו כמו מכת ברק ומאותו רגע הפחד לגורלו של בנם היה אינסופי.
יצוין כי מן הרגע הראשון הוריו של עומר נאבקו לא רק למען חירותו, אלא גם למען בריאותו. בעקבות המחלה הדלקתית ממנה הוא סובל שדורשת טיפול תרופתי קבוע ותזונה מתאימה החשש לחייו היה כפול. לא רק מהתנאים הקשים וההתעללות הפיזית והנפשית, אלא גם מהעובדה שייתכן שהוא לא מקבל את התרופות החיוניות לו. ההורים פנו שוב ושוב לגורמים בינלאומיים, לצלב האדום ולממשלה, בבקשה לוודא שהוא זוכה לטיפול רפואי. הם ניסו להפעיל לחץ בכל דרך אפשרית כולל בראיונות לתקשורת, בהפגנות ובפניות ישירות למתווכים, והחוסר במידע רק הגביר את החרדה למצבו הבריאותי.
״אני מתה עליכם״ אמרה להם אימו של עומר ניבה בשיחת טלפון ממקום התכנסות המשפחות ברעים, ״ אין עלייך״ השיבו לה בצעקות שמחה. לפני שנסעה לפגוש את בנה כתבה לו אמו "עומר חייאתי אתה בבית. אנחנו בלתי מנוצחים. מדינה שלמה משפחה וחברים מחכים לך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו