אחותו של חנן יבלונקה ז"ל, שגופתו הוחזרה ארצה: "הכאב אדיר, אבל יש גם נחמה"

"חוסר הוודאות - זה התחושה הכי קשה שיכולה להיות, יותר מהאבל. אי אפשר להבין את זה. בידיעה על המוות יש כאב אדיר, אבל יש גם נחמה. זה יהיה יום אבל לאומי", אומרת אביבית יבלונקה, אחותו של חנן יבלונקה ז"ל, שנרצח ושנחטף ב־7 באוקטובר והושב ארצה במאי 24 על ידי כוחות צה"ל, שחילצו גם את גופותיהם של החטופים אוריון הרננדס ומישל ניסנבאום.

שמונה חודשים וחצי עברו מאז התקיימה הלוויית אחיה בבית העלמין בקריית שאול. חנן יבלונקה (42), אב לשני ילדים, כיום בני 13 ו־10, יצא לבלות ולרקוד במסיבה ברעים (נובה). ברגע שצה"ל הודיע למשפחתו שנחטף, הם ניהלו מאבק אדיר לחזרתו, והיו מהדמויות המשמעותיות בקרב המשפחות.

"ברגע אחד הכל נגמר"

על מה שעובר בימים אלה על המשפחות, היא משתפת: "רק אנחנו מבינים כמה חוסר הוודאות מתסכל. אני זוכרת את הבוקר הזה. הייתי בשוק. לא הבנתי איך יכול להיות שמביאים את הגופה של אחי, אבל גם הרגשתי תחושת הקלה, הקלה שהסיוט הזה נגמר עבור חנן ועבורנו. היינו עסוקים כל הזמן בשאלות אם הוא אוכל או לא, אם חם לו או קר לו, וברגע אחד אתה מבין שהכל נגמר.

"מה שמצפה למשפחות זה הלם אחד גדול - לקבל בשורה שכזאת אחרי יותר מ־500 ימים של טלטלה. אני זוכרת שהייתי בהלם. במשך כל הזמן הזה אמרנו וידענו שייתכן שחנן בין חיים למוות. את שמה את זה בתודעה שלך, אבל ברגע האמת את לא באמת מוכנה. היינו צריכים לשבת ולחשוב על הלוויה, איפה קוברים ואיזה טקס עושים.

"אני מפחדת מהיום כי אני מכירה את המשפחות, חושבת איך מחבקים משפחה שמקבלת הודעה שזה נגמר אצלה בחלל, ולא בחיים. צריך להבין: משפחות החטופים, גם אם נאמר להן שיש חשש לחיי אהובן בשבי, הן ייאבקו עליו בתודעה שהוא חי עד לרגע האחרון. זה מה שאני הרגשתי בכל התקופה שחנן היה חטוף, נלחמתי להחזירו הביתה".

גם כשידעה שאחיה פצוע, לא איבדה תקווה: "ידענו שחנן חטוף, גם ידענו שהוא פצוע, אבל לא ידענו לומר אם הוא חי או מת, עד לבוקר שבו הביאו את הגופה. היום להרבה משפחות יש אותו חשש כמונו - הן לא יידעו במאה אחוז עד שיקבלו את החטוף חי או מת. אנחנו בימים קשים מאוד, כל מה שקורה עכשיו קורה למשפחות כמונו, שעוברות מה שאנחנו עברנו. זה מחזיר אותנו לחוויה שלנו, ובגלל זה אני נמצאת המון בכיכר החטופים ובמטה משפחות החטופים. אנחנו נמצאים עם המשפחות, לא עזבנו אותן לרגע וגם לא נעזוב. אנחנו שם עד הסוף במאבק - אנחנו כאן בשבילן לכל דבר בשעה הקשה הזו".

"רציתי לנשק אותו"

הלווייתו של חנן יבלונקה הפכה למפגן תמיכה בחטופים שנותרו בשבי. אלפים ליוו אותו למנוחות עטופים בדגלי ישראל, בדרישה להשיב את יתר החטופים. אביבית עוד כואבת את היום ההוא: "ביום שהחזירו אותו לא יכולנו ללכת לזהות אותו, כי מצב הגופה היה קשה. לא נפרדנו ממנו כמו שנפרדים מאדם שמת, לא ניתנה לנו אפשרות. אני ממש רציתי לזהות אותו, להיפרד ממנו, לראות אותו, לתת לו נשיקת פרידה, ולא קיבלתי את ההזדמנות לעשות את זה".

בימים האלה היא נזכרת בחנן אחיה. חשוב לה שיזכרו אותו עם חיוך על הפנים: "היה לו חיוך תמידי על הפנים, בכל מצב, בכל שעה, גם בטוב וגם ברע. הבנתי את זה באמצעות השנה הזאת - בכל פעם, גם כשאני בוכה, אני מחייכת, ואנשים אומרים לי שאנחנו כל כך דומים. חנן היה מחייך, וגם אנחנו כמשפחה ממשיכים לחייך. הם לא ייקחו לנו את החיוך, זה היה הסמל שלו וזה הסמל שלנו".