שלום אריאל, שלום כפיר, אני לא מאמין שלא חזרתם אלינו בסוף. מאז שכתבתי לכם את המכתב הקודם והבטחתי שביום שבו תשובו אעביר לכם את הפיקוד על החבורה שלנו, אני לא מפסיק לחשוב עליכם.
עדיין בכל בוקר, כשאני מתעורר ומסיר מעלי את השמיכה, אני שואל את עצמי אם גם לכם יש שמיכות. האם קר לכם? האם במנהרות האלה שבהן אתם נמצאים יש חימום? וכשאני אוכל ארוחת בוקר, אני חושב על האוכל שלכם. שמעתי שהחטופים מקבלים פיתות יבשות ומים מלוחים. זה נכון? זה באמת מה שאתם אוכלים ושותים? ועדיין כואבת לכם הבטן מרעב?
מייד כשאני חושב על זה, גם הבטן שלי מתחילה לכאוב. ילדי החבורה ואני היינו בטוחים שאתם חוזרים. יואו, כמה התרגשנו. כבר הכנו דגלים מיוחדים בצבע ג'ינג'י - דגל אחד לך, אריאל, ודגל אחד לך, כפיר.
גייסנו את ההורים שיסיעו אותנו אל הכביש שבו תעבור המכונית שתחזיר אתכם. בדמיון ראינו אתכם מביטים בנו מבעד לחלונות המכונית ומזהים אותנו. לכל דגל חיברנו מוט ארוך, כדי שנוכל לנופף בדגלים מעל ראשי הקהל. ידענו שיבואו המונים לקבל את פניכם, וחששנו שלא תראו את הדגלים. כל עם ישראל חיכה לכם. בעצם, כל העולם חיכה לכם. הסיפור שלכם התפרסם בכל מקום. כל כך התרגשנו.
לא הצלחתי להירדם
אתמול לא רק אני לא הצלחתי להירדם, גם האחרים לא הצליחו. תבינו, במשך יותר משנה אנחנו מתַרגלים את טקס חילופי המפקדים, וחשבנו שהנה סוף-סוף הוא מתקרב. זה היה אמור להיות טקס מאוד מיוחד.
בעזרת ההורים אפילו תפרנו דרגות. אתה, אריאל, היית אמור לקבל דרגת ג'ינג'י-על וכפיר דרגת סגן-ג'ינג'י-על. הייתי אמור להעניק לכם את הדרגות.
והשאר יעמדו דום ויצדיעו. מגיע לכם שכולם יצדיעו לכם. אחי הגדול, יורם, הציע לתקוע בחצוצרה שלו. אח של דנה פישמן אמר שיביא שופר. אנחנו חושבים שאין בעולם שני אחים ג'ינג'ים שעברו את מה שאתם עברתם, והכבוד הזה הוא רק מעט, ממש טיפה, ממה שאנחנו יכולים לתת.
ופתאום הבשורה הזו. אני ממש מתקשה למצוא מילים כדי לתאר איזה הלם קיבלנו. אני יושב כאן עם החברים שלי במקום המפגש שלנו. הדגלים מגוהצים. הדרגות מוכנות. החצוצרה של יורם מונחת על השולחן לצד השופר. ואתם לא חוזרים בחיים? מי מסוגל לפגוע בילדים? נכון שזו טעות?
אני מחכה לכם בבכי, עם כל עם ישראל, ונשבע לזכור אתכם ולחשוב עליכם תמיד.
שלכם, ג'ינג'י שחר.
גלילה רון־פדר-עמית, האמא של הגיבור הספרותי ג'ינג'י, נפרדת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו