מה צריך ללמוד ממחאת האימהות בכיכר מאי? 

מדי יום חמישי, בשעה 16:00 - בשמש, בגשם, בקור ובשרב - מתכנסת קבוצה של נשים מבוגרות שמטפחות לבנות מכסות את שיערן בפלאסה דה מאז'ו בבואנוס איירס, מרחק צעקה חרישית מהבית הנשיאותי הוורוד.

הן מגיעות לשם כבר 48 שנים, מאז ימי השלטון של הדיקטטורה הצבאית. ההתחלה הייתה ספונטנית ומחתרתית. החונטה אסרה על התקהלות של יותר משלושה אנשים ללא אישור, אך הלביאות העיקשות סיכנו את חירותן, ואף את חייהן, כדי שיוכלו לקבל מידע על גורל בניהן ובנותיהן שנעצרו, נחקרו, עונו, נרצחו והועלמו על ידי אנשי השירות החשאי.

האקט הנואש הזה הפך לניצוץ שהצית תנועה חברתית גדולה, שסחפה אחריה רבים במדינה ושתרמה רבות להגברת המודעות בעולם לפשעי הדיקטטורה בארגנטינה. 

הֶבֶה דה בונפיני, עקרת בית ששניים מבניה נעצרו ונרצחו בידי תלייני המשטר הצבאי, הפכה לאחת ממנהיגות התנועה ולאייקון המזוהה ביותר שלה. גם אחרי עליית השלטון הדמוקרטי ב-1983, בונפיני ושאר האמהות המשיכו להגיע לכיכר - כעת כדי לתבוע צדק ולדרוש שהגנרלים ועוזריהם יועמדו לדין בגין הזוועות שביצעו במהלך "המלחמה המלוכלכלת". 

חיבוק עם פידל

אך הן לא עצרו שם. האמהות התחילו להביע את דעתן על סוגיות הקשורות לזכויות אדם בארגנטינה ואז גם על הנעשה בזירה הפולטית והמדינית בארגנטינה ומשם הדרך הייתה קצרה לעיסוק בסוגיות בינלאומיות שונות: נפילת המשטר הסובייטי, החרם האמריקני על קובה, מלחמת המפרץ הראשונה (והשנייה), הסכסוך במזרח התיכון, זכויות נשים, שוויון לקהילת הלהט"ב, ועוד. 

על החטופים הישראלים, שנמקים בעזה מאז 7 באוקטובר 2023, הארגון לא הוציא שום הודעה ולא קיים כל אירוע למען שחרורם מידי ארגוני הטרור הפלשתינים, זאת למרות פניות של גופים שונים בארגנטינה.

עם הזמן, הארגון הפך מתנועת מחאה אותנטית לכלי שימושי עבור פוליטיקאים מהשמאל בארגנטינה ומחוצה לה. בונפיני, שהתפצלה מתנועת האימהות המקורית והקימה ארגון נפרד ורדיקלי, לקחה את זה לקצה: היא התמסרה לנשיא המושחת נסטור קירשנר, התחבקה עם הרודן פידל קסטרו, קיבלה תרומות-ענק מוונצואלה ומאיראן, בירכה על אסון התאומים בניו יורק והביעה הזדהות עם שלל ארגוני טרור אסלאמיים. 

מסמל של מאבק באלימות ובדיקטטורה - האימא מהכיכר הפכה לקבלנית משנה של אינטרסים המרוחקים מרעיונות הליבה של מאבקה. בהצהרותיה ובמעשיה היא לא רק סחרה בזכרם של קורבנות החונטה (ובהם בניה שלה) ובאהדה העצומה שקיבלה בזכותם כדי לקדם אג'נדות פוליטיות זרות, אלא אף ניכרה והרחיקה בפועל אנשים וארגונים רבים שרצו להאמין בה ובצדקת דרכה בנושא "המלחמה המלוכלכת", אך סירבו להיות מזוהים עם תמיכתה הקולנית והמוחלטת בפוליטיקאים גרועים, ובמשטרים וברוצחים השפלים והנתעבים בתבל - וכך פגעה במאבק שלה עצמה.

כיכר אחרת

עד כאן שיעור ההיסטוריה, כי מובן שאני כותב על בונפיני, אבל חושב על אימהות אחרות שנלחמות במדינה אחרת ובכיכר אחרת על חיי יקיריהן. 

בימים אלה, בשיא אי-הוודאות, הלחץ והחשש לגבי עתיד העסקה עם חמאס, הולכת ומתבררת ההבנה שגורמים שונים, מבפנים ומבחוץ, משתמשים בציניות ברגשות העזים של הישראלים בסוגיית החטופים כדי להשפיע על דעת הקהל ודרכה בדרך קבלת ההחלטות במדינה לצרכיהם - שלא תמיד חופפים לצרכים של החטופים ושל משפחותיהם.

לא צריך להאמין בתיאוריות קשר כדי לחשוב שפרשת "קטארגייט" היא רק קצה הקרחון במובן זה וכי הכוחות שפועלים בזירה משפיעים עליה כבר תקופה ארוכה ובמידה רבה של הצלחה. 

משום כך, דווקא על כתפי האימהות מכיכר החטופים בתל אביב, השחוחות גם כך מכובד המשא, מוטלת כעת חובה נוספת: לשמור שהתמיכה הרחבה והכנה במאבק שלהן (שהוא גם המאבק של כולנו) לא תנוצל כדי לשרת אינטרסים חיצוניים.

אם יעשו זאת, לא רק שהן יסייעו לשפר את הסיכוי שבניהן ישובו הביתה, אלא גם יעזרו בכך לחברה הישראלית כולה לחזור לעצמה.