3,822 ימים באפלה: הסיפור שישראל העדיפה לשכוח

כשהגענו למספר (הבלתי נתפש ממש) של 500 ימים למניין שואת שבעה באוקטובר ונפילת החטופים בידי נציגיו של השטן עלי אדמות, אמר אחד הראשים המדברים, באחד האולפנים, באימה ובפלצות: ״מישהו היה מאמין שאחרי חמש-מאות ימים עדיין יהיו 70 ישראלים בידי חמאס? היש אדם אחד שהיה מאמין שישראל תאפשר לאזרח אחד שלה, אפילו אחד, להיות בשבי המפלצות האלה 500 ימים?״ ובכן - איך נשמעים לך 3822 ימים? ובשבועות: 546. ובחודשים: 318. ובשנים: עשר וחצי. איך באמת עשר וחצי שנים בשבי הנאצים של החמאס נשמעים לכם? תחסכו ממני את התשובה. היא מוסכמת על כולנו.

והנה, שניים משלנו, ממש משלנו, לא פחות "משלנו" מאף אחד מהחטופים והחטופות האחרים בעזה (טוב, חוץ מ״חמישה התאילנדים״; אותם איש לא סופר, ובטח לא זוכר), נמצאים שם כבר עשר שנים וחצי. 546 שבועות- לא ימים. כדברי רט באטלר לסקרלט אוהרה ב״חלף עם הרוח״: Frankly dear I don’t give a damn. בעיקר אם מדובר באזרח ממוצא אתיופי, ובאזרח ישראלי ערבי, בשבי החמאס.

ככה עובדת מכונת המוסר הישראלית: אם מדובר בבנינו ובנותינו, במי שנראים כמונו, סיפורם דומה לשלנו, הוריהם דומים להורינו וילדיהם לילדינו - אזי מדובר בציווי קדוש להשיבם (״מדאורייתא!״- אפילו האתאיסטים מגייסים את היהדות להיות להם חיזוק נוסף לטענה(. אלא שאם מדובר בשני תשושי נפש, אשר חצו את הגבול עצמאית ונפלו בידי אותו חמאס, שני תשושי נפש המוחזקים באותן מנהרות, ובאותם התנאים, והם במקרה גם אתיופי וערבי, ובכן: בעיה שלהם.

אין שום טעם לגלגל עיניים, לנסות לתרץ ולהסביר ולתת סימנים של הבדל - אברה מנגיסטו והישאם א-סייד מוחזקים בידי החמאס כבר 3822 ימים, ואלמלא ארע אסון שבעה באוקטובר, הם היו שם עוד עשר שנים, ואולי עשרים, מסיבה אחת, חדה וחותכת- שלנו לא היה אכפת. לא אז. ואפילו לא עכשיו. כן, האירוניה שורפת הלב היא שאברה מנגיסטו והישאם א-סייד היו צריכים לחכות לשבעה באוקטובר ועוד 505 ימים, כדי שנטרח להשיב אותם הביתה.

לרשימת התיקונים שנצטרך לעשות כאן, תוסיפו עוד אחד: תיקון עומק בגזענות

כמה פעמים בעשר וחצי השנים האחרונות שמעתם את השם אברה מנגיסטו באותן מהדורות החדשות שעכשיו מקדישות ימי שידור נצחיים לסיקור טרגדיית החטופים הלאומית? כמה פעמים ראיתם את בני משפחותיהם באולפנים, מספרים בדמעות על בניהם? כמה פעמים הלכתם לכיכר לקרוא לשחרורם? סיכה אולי? מדבקה על האוטו? משהו? לא, כלום ושום דבר.

יותר מכל דבר אחר, העובדה שאברה מנגיסטו והישאם א-סייד שבים רק עכשיו, כאיזה נספח צדדי לפעימה הקדושה, היא גזענות. נקודה. בואו נהיה ישרים. לפחות הפעם. צבע עורם, מוצאם, מעמדם החברתי, שמותיהם המוזרים. לרשימת התיקונים הלאומיים ההיסטוריים שנצטרך לעשות כאן ביום שאחרי, תוסיפו עוד אחד: תיקון עומק באפליה ובגזענות. אלא שהפעם, אם אפשר, בואו נשתדל שהוא לא יהיה שוב בסוף הרשימה.

אברה עדיין חי. תודה לאל. וגם הישאם. וזה בטח לא בזכותנו.