חדר האוכל השומם בקיבוץ שמיר עלול לתעתע. בשיא המלחמה הוא נסגר זמנית, אבל חברי פרלמנט הבוקר, הכולל את ותיקי הקיבוץ, היו רחוקים מלומר נואש.
מדי יום, כמה דקות לפני שמונה בבוקר, הם התקבצו לארוחת הבוקר המסורתית שלהם, וזאת בשעה שמסביב שרר כאוס מלחמתי שגרם לכמחצית מתושבי הקיבוץ להתפנות ממנו עצמאית.
קיבוץ שמיר, הממוקם קילומטרים ספורים מגבול לבנון, הוא מקרה בוחן ייחודי למדי בנוף המלחמה. הוא מציג תמונה של חוסן קהילתי "שאינו בהכרח מייצג את רוב קהילות ישראל", מסביר שאול קמחי, פרופסור לפסיכולוגיה, חוקר חוסן וחבר קיבוץ שמיר - שבו המשיך להתגורר במהלך המלחמה. "יש פה קהילה חזקה ותמיכה הדדית. חברים שעזבו לכמה שבועות, חזרו למרות המצב הביטחוני".
קמחי ושותפיו פרסמו בחודש שעבר את מחקר החוסן השישי במספר, העוסק בחוסן האוכלוסייה במדינת ישראל במהלך המלחמה. המחקר, בשיתוף מרכז Reswell באוניברסיטת ת"א והמרכז לחקר הדחק והחוסן במכללה האקדמית תל-חי, נחשב לברומטר הלאומי ומתעתד להסביר מה עבר עלינו במשך כ-500 ימי המלחמה.
פרופ' קמחי: "כמעט 80 אחוזים מהנבדקים מסכימים ברמה בינונית עד גבוהה עם ערכים מרכזיים ממגילת העצמאות"
במחקר עולה כי החוסן הלאומי שלנו - המורכב למשל מאמון בממשלה ומפטריוטיות - הלך וירד במשך חמש מדידות, אולם שב לעלות מעט במדידה השישית. החוסן הקהילתי שלנו, המורכב למשל מאמון חברתי, ירד מובהקוֹת בתחילת המדידות, ומאז התייצב. ואילו החוסן האישי שלנו, אותה יכולת נפשית להתמודד עם משברים, ירד בין המדידה השנייה לשלישית, ואז שב לרמתו.
"7 באוקטובר חיזק את ההבדלים בינינו", מוסיף קמחי, "עם זאת, כמעט 80 אחוזים מהנבדקים מסכימים ברמה בינונית עד גבוהה עם ערכים מרכזיים ממגילת העצמאות, מה שעשוי לייצר כאן תקווה, שאמנם התנדנדה לאורך המדידות, אך שבה לעלות במדידה האחרונה. עם ישראל שומר על תקווה, וזו נקודת האור שלנו בכאוס. מי שמאבד תקווה לא שורד".
איך מגדילים את רמות התקווה?
"בעזרת ערבות הדדית, כלומר - לא מוותרים על החטופים. ויתור עלול לפגוע בטווח הרחוק באתוס הלאומי. בסוף, כוחנו באחדותנו. אבל משום שאנחנו חברה מפוצלת, הדרך הטובה ביותר לעבוד יחד היא להסכים על אי־ההסכמה בין הקבוצות השונות ולקבוע מספר ערכים בסיסיים בסגנון מגילת העצמאות. כל מה שאינו נכלל בסל ערכים זה - גמיש".
"אנשים הקריבו הכל"
גם ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ומרצה בכיר בקריה האקדמית אונו, מדבר על אחדות, קהילה ותקווה. "ל־7 באוקטובר אין תקנה, זה חור בהוויה הישראלית שלא יתמלא לעולם. אבל יש נחמה, קול של תקווה גדולה, שהתגלה ביסוד הקהילה ובתחושת המשמעות שהתעוררה מחדש.
פרופ' תובל־משיח: "יש תחושה שמכיוון שהמלחמה עברה לעצימות נמוכה יותר באופן יחסי, פיתחנו כאן סוג של דיסוציאציה"
"ראינו את היסוד הקהילתי בכל פינה: אנשים הקריבו חיים, זמן וכסף כדי לסייע. פתאום חזרנו לשאלות על קיום המדינה, לשורשי הציונות. אנשים מרגישים שאנחנו שוב בימי קום המדינה. זה לא טריוויאלי שלא התפרקנו, וזה בזכות הגורל המשותף. מושג האדם כאינדיבידואל מת, וההשתייכות שלנו היא קודם כל קהילתית. לכן האחריות שלנו היא בבניית קהילות".
זה לא יפצל אותנו עוד יותר?
"להפך. כשאתה מעורר יסוד קהילתי, וכל אדם משויך לכמה קהילות - בני אדם הופכים פתוחים וגמישים יותר לאחר, לעולם. גם משאלי עם יסייעו לנו להפוך לגמישים יותר. מנגד, הסכנה היא הכיווץ שלנו לזהות אחת, מה שעלול להפוך אותנו לאנשים נוקשים וחד־ממדיים".
אזולאי סבור ש-7 באוקטובר הוא אירוע מטאפיזי מטלטל. "העולם בנוי ממושגים ומרעיונות. וכשמערכת מושגית מתפרקת, עליה להיבנות ולהתגלות מחדש", הוא אומר.
"המטרה שלנו כיום היא לבנות מנגנוני התמודדות עם רוע - באמצעות הבנת הרעיון העמוק שמניע את חמאס - כלומר הרצון להשמיד אותנו, בדיוק כמו הנאצים. כשאתה מכיר ברוע ומזהה אותו, אתה יודע להוקיע אותו כשהוא עוד קטן".
אזולאי מוסיף כי "חששנו להילחם כדי לא לנפץ את בועת האושר. הפוליטיקאים לא האמינו שאנחנו מסוגלים להתמודד עם אתגרים רדיקליים. אבל הבועה הזו התנפצה: הבנו שאנחנו יודעים לעמוד באתגר, לשלם מחיר כשצריך, ובתנאי שיש לנו משמעות. אחת התובנות הכי חשובות מ־7 באוקטובר היא שאת ילדינו וחיילינו כבר לא מעניין אושר, מעניינת אותם משמעות, וזו בדיוק ההזדמנות להתחבר אליה".
"עדיין בטראומה"
החיבור אל המשמעות הוא תהליך מורכב, בעיקר משום שהדרך אליה עוברת גם בהכרה בטראומה שעברנו. "אנחנו עדיין בתוך הטראומה מצד אחד, ומנגד - יש תחושה שמכיוון שהמלחמה עברה לעצימות נמוכה יותר באופן יחסי, פיתחנו כאן סוג של דיסוציאציה, ניתוק מהמציאות המלחמתית משום שיש גבול למה שהנפש מסוגלת להכיל מבחינת עצימות המתח", מסבירה פרופ' רבקה תובל־משיח, פסיכולוגית קלינית, סגנית נשיא אוניברסיטת בר־אילן ופסיכולוגית ראשית בנט"ל.
ד"ר אזולאי: "פתאום חזרנו לשאלות על קיום המדינה, לשורשי הציונות. אנשים מרגישים שאנחנו שוב בימי קום המדינה"
"לניתוק הזה יש צדדים חיוניים, אבל הוא הרסני במובן הקולקטיבי. כשלחברה אין כלים להתמודד עם אירוע מסוים, אנחנו מתנתקים - ניתוק שמתבטא בהסחות דעת למיניהן. אז אנשים הולכים לים, לבתי קפה. הם מתנתקים כדרך להתמודד".
מהן ההשלכות של ניתוק כזה?
"הוא עלול להוביל להעברה בין-דורית, כלומר דפוסים שמשוחזרים מדור לדור, לפצע שאינו מעובד, ופצעים לא מעובדים מפעילים אותנו בדרכים לא מובנות: אלימות גלויה וסמויה בשלל תחומים. הניתוק אומר לנו שאנחנו לא צריכים לטפל בכלום, וחלקנו גם נראים ממש בסדר, אבל מתחת לפני השטח - הכל מבעבע. חשוב לומר שיש אנשים שהניתוק הזה עובד להם עד יום מותם, אבל השלכות בוודאי יהיו לו. לצד אלה, מובן שאנחנו רואים חוסן - חזרה לעוטף, למשל".
מה הצעד הבא מבחינת החברה והפרט?
"חלק מהדרך של הפרט והחברה להחלמה הוא בנייה מחודשת של הנרטיב, ליצור סיפור קוהרנטי עם משמעות: מי אנחנו, מה נשאר ממי שהיה לפני המלחמה, להתחבר לאבל ולמצוא משמעות - בעבר, בהווה ובעתיד. עם זאת, לא חזרנו אחורה. אנחנו בתקופת ביניים. נצטרך כחברה וכפרטים לעצור ולחשב מסלול מחדש. המלחמה הזו תעצב אותנו כחברה לעוד עשרות שנים קדימה".
