אני דניאל, מורה ומחנך בירושלים. גדלתי והתחנכתי בכל המסגרות המוכרות של הציונות הדתית - ישיבות, תנועות נוער, והמוסדות שנבנו בכספים הקואליציוניים שהשגתם. חניך, מדריך, קומונר. אני הדתי הנורמלי ההוא, שפעם הייתם כל כך גאים בו.
מאז בוקר שמחת תורה, חיי וחיי משפחתי השתנו מהקצה אל הקצה. כל אחיי לוחמים, כלל החברים הקרובים אלי התגייסו. ואני אחרי 270 ימי מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. הגנו בגבול הצפון, נכנסנו לעזה, והיינו בלבנון. הצו הבא כבר בדרך - ונתייצב. זו דרכנו. אבל הפעם, עם כאב עמוק בלב
הבגידה שלכם צורבת. בזמן שאנחנו משאירים משפחות, קריירה ולימודים מאחור, אתם מכופפים את התורה והמוסר מול לחצים פוליטיים. אורי אורבך ז"ל כינה אותם "צדקנים שמלאכתם נעשית בידי אחרים". נשותינו נותרות לבד מאות לילות, וילדינו שואלים מתי אבא יחזור.
אתם מרוקנים מתוכן את עולם התורה שלנו לטובת תורת ההשתמטות. מעמיסים עלינו את המשא בעוד אחרים חיים כרגיל. המחיר האישי, המשפחתי והכלכלי - לא מעניין אתכם. אפילו כשמחלקים דירות מוזלות לצעירים, 50% הולכות למגזר החרדי, בעוד הסטודנטים והמילואימניקים שלנו נדחקים הצידה.
לא ביקשנו הטבות. לא תור מהיר בנתב"ג ולא שטחים בגליל. רק את הזכות הבסיסית לחיות בכבוד - לעבוד, ללמוד תורה, ולהיות עם המשפחה.
נמשיך להתייצב כי כך חונכנו. נילחם במחבלים, נתפוס קו, נשרת במודיעין. אבל אל לכם להתהדר בהקרבה שלנו בזמן שאתם מתקפלים מול לחצים פוליטיים ומשפילים את הערכים שעליהם גדלנו.
יש לכם הזדמנות היסטורית לתקן את העיוות. אורי אורבך ידע להבדיל בין אור לחושך ולהצביע על העיוות ללא מורא. השאלה היא - האם תהיו ראויים למורשתו?
——
דניאל מאירי הוא חבר בפורום המילואימניקים הדתיים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו