חברותיו של סשה טרופנוב מסכמות 498 ימים של מאבק: "התרגש לראות לכמה אנשים אכפת"

נטע יסוד אלון וגל פרקטובניק התכוננו 498 לרגע שבו יפגשו שוב את חברן הקרוב, סשה טרופנוב, שנחטף מניר עוז ב-7 באוקטובר. אתמול, אחרי שנה וארבעה חודשים שניהלו לצד המשפחה את המאבק לשחרורו, המעגל נסגר - והן זכו לפגוש אותו בבית החולים לאחר ששוחרר מהשבי, עם שגיא דקל חן ויאיר הורן.

"זה רגע שחיכינו לו קרוב‏ לחמש מאות יום, להגיע ולספר על איך‏ היה לפגוש את סשה אחרי שהוא חוזר", הן אומרות בהתרגשות בריאיון ל"ישראל היום". "סשה שלנו‏ חזק ואופטימי ואוהב,‏ וכל כך מכיר תודה לכל מי שלקח חלק במאבק הזה לשחרור שלו‏ ושל שאר החטופים. הוא לא היה כל כך‏ מחובר למה שקורה בחוץ, אבל הוא‏ התרגש אתמול מהקבלת פנים החמה‏".

סשה הגיע אתמול לבית החולים שיבא, שם חיכו לו חבריו. לפניו, כמו לפני חטופים רבים נוספים, הליך שיקום שרק מתחיל כעת: "באמת לוקח עוד הרבה זמן לעכל שהוא‏ נמצא. בשבעה באוקטובר‏ סשה נפצע קשה בשתי הרגליים שלו‏, הוא עדיין בתהליך‏ של הבדיקות הרפואיות, אבל הוא באמת‏ מאוד מאוד נרגש להיות כאן"‏.

"הוא בשוק מעוצמת האהבה והתמיכה‏, והדבר שהיה לו הכי הכי‏ חשוב - ובשבילו אנחנו עושות את‏ היציאה הזאת לתקשורת‏ - זה לא להפסיק להילחם על שאר‏ החטופים‏ ולשחרר אותם מהגיהנום הזה, כי‏ לכולם מגיע את הרגע הזה: לחבק את‏ המשפחה שלהם ואת החברים שלהם‏ ולהיות פה בארץ‏. אנו מוסרות בשמו תודה לכל מי שתמך ועזר והתפלל‏, ושנמשיך ככה עד‏ שאחרון החטופים יחזור‏".

סשה ראה את המאבק שלכם כשהיה בשבי? הוא היה לבד? מה אפשר לספר?

"אז סשה היה לבד בכל תקופת השבי‏ שלו. מבחינת תקשורת הוא לא היה‏ חשוף כמעט בכלל לשום דבר, הוא כן‏ שמע בתחילת המלחמה על העסקה‏ הראשונה שהייתה. הוא שמע על זה‏ ברדיו, הוא שמע את השמות של בנות‏ המשפחה ששבו - אז הוא ידע שהן‏ בחיים והן חוזרות. מעבר לזה לא היה‏ לו שום מושג על אבא שלו - הוא‏ חשד שאולי הוא לא בחיים בגלל שהוא‏ לא שמע את השם, אבל הוא לא באמת‏ ידע מה מצבו. זאת הייתה השאלה‏ הראשונה שהוא שאל כשהוא עבר לפגוש‏ את כוחות צה"ל,‏ והתבשר בבשורה נורא נורא קשה‏ שאימתה לו את החשד שלו‏. זה גם חלק מהשיקום שיהיה לו‏ - ההשלמה וההתמודדות עם האובדן‏ הגדול הזה של אבא שלו‏".

מה המילים ראשונות שהוא אמר לכן? מה הפתיע אותו ומה התחדש לו מאז שנכנס לשבי?

"אני לא חושבת שזה הפרטים הקטנים‏ שהתחדשו לו, אלא פשוט לראות את כל‏ החברים ואת כל האהבה. אולי זה רגע כזה של להסתכל סביב‏ ולהבין כמה יש לך‏, אז הוא באמת התרגש מלכמה אנשים היה‏ אכפת, והוא לא הפסיק לומר תודה‏ וכמה שהוא נרגש מאילו חברויות יש לו‏".

הוא סיפר על רגע של תקווה או של ייאוש שהיה בשבי?

"התקווה שלו הייתה לפגוש את המשפחה שוב‏. הייתה לו המון המון דאגה לאמא שלו‏, ולסבתא שלו ולבת הזוג שלו, ואני‏ חושבת שהתקווה לראות את המשפחה זה‏ מה שהחזיק אותו ושמר עליו‏ - והאמונה שבסוף הוא יצא החוצה‏".