לפנים האלה יש כוחות על

אתמול התעוררתי ב־5:00 בבוקר. אני די בטוחה שדפיקות הלב שלי העירו גם את השכנים. השבת הם חוזרים. עד שלא נראה אותם כאן, 5:00 בבוקר היא עדיין שעת הדאגה.

5:00 בבוקר. מישהו בטח קיבל אז הודעה: "קום, הולכים", "יאללה, ביי", או משהו כזה. לפי עדויות של חטופים ששוחררו, מדי פעם הם היו מקבלים הודעות כאלה, אף על פי שהם לא הלכו ושלא היה שום "ביי". קטע של טרור פסיכולוגי, אכזרי. קטע של ריסוק התקווה. אבל בשבת בבוקר, לשגיא, ליאיר ולסשה הגיע חבל ההצלה. הם יוצאים הביתה. באמת, סוף־סוף. הם השילו לא מעט ממשקלם, הם עייפים, אולי שנים עוד יעידו על השפעות השבי עליהם - אבל עכשיו הם בבית, וכבר מותר, מותר לשמוח. מותר להתרגש. כבר מותר.

בכל שחרור אנחנו מגלים מחדש את כוחות־העל של כל הפנים שלמדנו להכיר מאז 7 באוקטובר. את הטעמים, את האהבות הקטנות, את הבדיחות. הומור שחור שנשאר גם אחרי שחוזרים מהמקום הכי שחור בעולם. בטח שום אוהד הפועל באר שבע לא חלם שרגע לפני שיגיע למקום מבטחים, יאיר יבקש לטוס מעל טרנר, האצטדיון של הפועל. מצד שני - מה יחזיק אוהד הפועל כל השבי אם לא, בין השאר, החלומות לראות שוב את הפועל בטרנר?

הדמעות לא עוצרות

"אני פיקס, נולדה לי ילדה", אומר שגיא, והאושר מתפרץ החוצה כשהוא כותב לבנותיו על לוח מחיק: "תודה ששמרתן עלי, אבא בדרך". כל כך הרבה עבר עליהן בשנה ורבע האחרונות. שנים משמעותיות בחייהם של פעוטות. אבל התינוקת שחר-מזל, שעד עכשיו שמעה הכל מאמא אביטל הגיבורה, סוף־סוף תפגוש את אבא. ולאביטל סוף־סוף יש חיוך על הפנים. של רוגע. שלווה. שגיא הגיע קצת אחרי יום האהבה.

שום במאי לא יכול היה ליצור את הסרט הזה שהוא המציאות הישראלית שלנו. בהוליווד צריך להיות סוף, ורצוי סוף טוב. קלוז'ר כזה. סגירת מעגל. אבל אצלנו יש עוד לא מעט מעגלים פתוחים. את כל מה שאנחנו עדיין מעכלים כבר שנה ורבע - עוד רגע 500 יום - החטופים, שמתחילים לחזור בטפטופים איטיים מדי, מתחילים לגלות.

ספק אם יאיר חלם שאחיו הצעיר עדיין יהיה בשבי. מי יחזיק אח קטן בלעדיו, הוא בטח חשב. אבל בשובר הקופות שהוא חיינו, שעדיין אין לו סוף - רגע אחרי שיאיר יוצא מהתופת, אחד המסרים הראשונים שהוא כותב הוא "איתן, אתה הבא בתור".

גם סשה חוזר לעולם משוגע, שבו הוא מגלה על רצח אביו. כאילו לא מספיק מה שעבר, עוד לפני שיחווה שוב צחוק מתגלגל - הוא כבר מתחיל להתאבל. וסשה מרגיע: "את רואה שאני בסדר", הוא מחבק את אמא. 498 ימים הוא היה בתופת, אבל מה שחשוב לו זה להרגיע את אמא.

כבר במסוק, עוד לפני שהוא נוחת בבית החולים, גם שגיא כותב שצריך להחזיר עוד 73 חטופים. הוא בטח לא נחטף עם כולם, וגם לא כולם מקיבוצו ניר עוז. אבל רגע אחרי שהוא מגלה על הבנות שמחכות לו בבית, הוא מבין את גודל האסון. יש בעזה עוד 73 חטופים. וישראל פלוס לב - כך חשוב לו למסור מהרגע הראשון את מה שאנחנו מנסים לעכל כבר שנה וארבעה חודשים - שווה 73. תחזירו אותם אלינו.