לירי אלבג היתה עם משפחתה בשבת שעברה, כשבטלוויזיה החלו להופיע התמונות של אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי ששוחררו מהשבי. הכאב על מראם הצנום שלא הותיר ספק להרעבה ממנה סבלו בשבי לא פסחו גם עליה.
"לירי קפאה", מתארת אמה שירה. "היא התכנסה בעצמה ומהר מאוד כיבינו את הטלוויזיה. הבנות חשופות מאוד לתקשורת, אבל אנחנו משתדלים לצרוך פחות חדשות כדי להגן עליה, כי כל מקום מחזיר אותן לשבי. היא היתה שם. היא יודעת מה היא עברה ומה החטופים עוברים ברגע זה. היא אמרה לי 'אני באתי מהגיהינום, וצריך להוציא את כולם החוצה עכשיו'".
שלושה שבועות עברו מאז שחרורן של ארבע תצפיתניות מבסיס נחל עוז שנחטפו בשבת השחורה ושרדו בשבי החמאס. חברתן אגם ברגר שוחררה ימים ספורים אחריהן. שלושה שבועות בהן ילדות בנות 20 לומדות לחיות מחדש חיים של חופש. עכשיו שירה אלבג, אמא של לירי, ויוני לוי אבא של נעמה, שופכים קצת אור על מה שהחזיק את הבנות במקום הכי רע מעל ומתחת לאדמה, על השבי, על השאלות הקשות נשאלות אחרי 7 באוקטובר.
"הצחוק", אומרת שירה אלבג, "הצחוק חזר הביתה". הפנים שלה סופסוף מוארים. שלווים יותר. רגועים. "אני בחלום. חזרנו לדבר על דברים נורמלים: מה רוצים לאכול לארוחת בוקר, לשתות קפה, לחכות בתור למקלחת, דברים רגילים שיש בכל בית. בכל פעם שלירי מתקשרת אני מרגישה 'וואו', זה כמו שמלכת אנגליה התקשרה אלי. על פניו הבנות חזרו שמחות ומחויכות, אבל ממש לא הכל טוב. יש לנו תהליך ודרך ארוכה לשקם אותן".
גם יוני חזר לחייך. מכל הלב. העננה הכבדה הזו שרבצה על משפחתו מתחילה להתפוגג. "יחד עם זאת ברור לכולנו שיש פה חתיכת דרך לעבור. יש לנו סוג של happy end אבל יש לנו חתיכת אירוע לא פשוט לעבור.
בתחילה נעמה הוחזקה בנפרד. מאוחר יותר שהו יחד. הן עברו סבל, יחס משפיל, נחקרו בניסיון להשיג מודיעין, וסבלו מהתעללות רגשית
"אני שומע את נעמה ורואה את הדאגה שלה לחטופים שנמצאים שם. וזה חלק מהשיקום שלהן, הידיעה שהן רוצות לעזור לאחרים. רק לפני שבועיים וחצי הן היו בסיוט הזה, ועכשיו הן חושבות איך נעשה סרטון כזה או נעלה פוסט כזה. הן מבינות את האכזריות והמצב הבלתי נסבל שיש שם, ומבינות שגם לשיקום שלהן וגם לשיקום שלנו, כחברה, הדבר הזה חייב להסתיים מהר".
7 תצפיתניות נחטפו מנחל עוז. נועה מרציאנו נרצחה בשבי חמאס וגופתה חולצה. אורי מגידיש חולצה בחיים. לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע שוחררו לפני שלושה שבועות. אגם ברגר שוחררה ימים ספורים אחריהן. 7 בנות שנחטפו יחד מהבסיס, בפיג'מה, פצועות ומדממות.
השאלות על 7.10
בתקופה הראשונה נעמה הוחזקה בנפרד. מאוחר יותר הן שהו יחד. לאורך כל התקופה עברו סבל, יחס משפיל, נחקרו בניסיון להשיג מודיעין, וסבלו מהתעללות רגשית. בסרטונים שפורסמו מרגעי חטיפתן המזעזעת ב־7 באוקטובר, נראות נעמה ולירי הפצועות מנסות לדבר עם המחבלים, כשסביבן זירת טבח.
"לנעמה יש הרבה שאלות על מה שקרה ב־7 באוקטובר", יוני מזדקף. "נחל עוז ספציפית הוא אחד מהסמלים של המחדל הנורא הזה. היא שאלה אותי מה קרה לבנות במיגונית, או שאלות אחרות, ולא תמיד יש לי תשובה. וצריך תשובות. כבר עברו יותר משנה וארבעה חודשים ועוד לא קמה ועדת חקירה ממלכתית.
"היו להן חברות טובות שנרצחו לנגד עיניהן, לוחמים שחלקם נמצאים בשבי עד היום. חייבים לתת לכולנו תשובות על מה שקרה שם. התחושה שלי היא כמעט בגידה. זה אמון שלם שנשבר. הבנות באו, רצו לשרת את עם ישראל, הלכו רחוק מהבית, ובגדו בהן. וחלק מהתסכול שלהן זה שצריך לתת להן תשובות, ולמשפחות השכולות, ולעם כולו".
לירי, מספרת שירה, עדיין לא נגעה בטראומת 7 באוקטובר. "היא עוד לא נגעה ביום עצמו, הרי היא ישר עברה לשבי. היא אמרה שהיא תספר לנו בעתיד על היום הזה, אבל קודם היא צריכה להתמודד איתו בעצמה. מעבר לשבי, ומה שהן עברו, יש להן המון כעס.
יוני לוי: "לנעמה יש הרבה שאלות על 7 באוקטובר. היא שאלה מה קרה לבנות במיגונית ושאלות אחרות. לא תמיד יש לי תשובה"
"לא על הלוחמים שחירפו את נפשם בקרבות. יש להן כעס על כך שהן ישבו שלוש וארבע שעות, ראו את החברות מדממות למוות, ונחטפו. כעס על המפקדים, שלא מנעו את זה לפני כן, כעס שבאותו יום אף אחד לא הגיע במשך כל כך הרבה זמן".
התעללות, יריקות, השפלות
לעיתים, מספרים ההורים, התצפיתניות מספרות שנחשפו לתקשורת ולמאבק סביבן.
"לירי שמעה רדיו, והיו תקופות שהן ראו אל ג'זירה", מספרת שירה. "ברגע שהבינו ערבית הן גם הבינו מה אומרים שם. היא סיפרה על כל מיני חטופים שהיא לא פגשה בשבי. שאלתי אותה איך היא מכירה אותם, והיא אמרה שהיא שמעה בחדשות את המשפחות ואת הסיפורים שלהם, והיא מרגישה מחויבות אליהם.
"מאוד חיזק אותן לראות את המאבק של המשפחות. היא אמרה לי 'ידעתי שאתם תילחמו עלי, אבל לא ידעתי מה קורה בעם ישראל. ואז היא ראתה את העצרות וזה חיזק אותה, שלא שוכחים אותה. ואני אומרת לציבור שאני יודעת שקשה, וכולנו עייפים ואנחנו במאבק כל כך הרבה חודשים. אבל אסור לנוח.
"חשוב להבין - בעזה יש 2 מיליון אנשי חמאס. הבנות היו לפרקים בבתים של אזרחים ששבו אותן. התעללו בהן, ירקו עליהן, עשו להן טרור פסיכולוגי. גם ילדים קטנים היו יורקים עליהן, אמרו להן 'טפו אל יהוד'. הם לא לובשים מדים, אבל כל אלו חמאסניקים לכל דבר. כשהממשלה רוצה למוטט את חמאס, צריך להבין שאי אפשר לעשות את זה בחודש חודשיים ולא ב-15 חודשי המלחמה שאנחנו כבר נמצאים שם. אז הדבר הכי חשוב זה להחזיר את כולם".
גם נעמה שאבה כוחות מהעצרות. "זו הזדמנות להודות לתקשורת שנותנת במה לנושא הכל כך חשוב הזה, ולכל התומכים של המשפחות. נעמה נחשפה לתקשורת וחיכתה למוצ"ש כדי לראות את העצרות, וזה נתן לה בוסט של אנרגיה, תקווה, אופטימיות. זה ממש החזיק אותן. הבנות ידעו שנלחמים עליהן. נעמה ראתה שחגגו לה יום הולדת עם בלונים של 20, וסיפרה שזה חיזק אותה ברמות.
"יש מערכת חזקה שמקשרת בין הבנות האלה, וזה מה שהחזיק אותן שם", יוני נרגש. "הן היו שם אחת למען השנייה. אם אחת נפלה, השנייה הרימה אותה, והן פשוט נערות מדהימות. אבל יש לנו עוד דרך ארוכה. חייבים לתת יותר גז. להביא את העסקה קדימה ולגמור אותה".
הדברים הקטנים בחיים
היום, מספרים ההורים, נעמה ולירי שמחות מהדברים הקטנים של החיים. אחרי ששנה ורבע נשללו מהן זכויות בסיסיות, הן פתאום יכולות להחליט מה לאכול, מה לשתות, מתי ללכת לשירותים. את החלומות הגדולים הן שומרות למאוחר יותר. אבל השבוע, למשל, לירי הגשימה חלום ליצור קעקוע.
"היא עיצבה בול של דואר ועליו תאריך החזרה שלה מעזה כדי לקעקע אותו. יש לה הרבה חלומות להגשים, אבל אנחנו עובדים עליהם אחד אחד", מספרת שירה.
כשאני שואלת איך משחררים ילדה שחזרה מהשבי מהחיבוק ההורי, הם מחייכים. "קצת אחרי שנעמה חזרה הלכתי איתה לים", יוני מניח ידיו על ברכיו. "גם כדי לתת לה את תחושת הביטחון ואולי גם בשבילי, להרגיש שאני שומר עליה. אנחנו עושים הכל לאט, במינונים, כדי שהיא תרגיש בנוח. נעמה הבינה שהיא מוכרת, אבל כשהיא חזרה הביתה פתאום היו המון אנשים".
שירה מחייכת סוף סוף. "יש לנו ילדות בנות 20 שאנחנו מתנהגים אליהן כמו ילדות קטנות. לא בגלל שהן רוצות. אלא בגלל שאנחנו מרגישים את הצורך הזה לגונן עליהן. הן לא באמת יודעות כמה מפורסמות הן, בעל כורחן. הן באו ממקום טראומטי. נכון שכולם רוצים לחבק ולאהוב, הכל ממקום של באמת הערצה, אבל הן עדיין לא מבינות את זה.
"כשהגענו הביתה היה בזה משהו מפחיד לרגע, כשאנחנו ברכב וכל האנשים מסביב, ומהתקשורת הכניסו מיקרופונים לרכב. לירי לא ידעה כל כך איך להגיב, כי היא לא יודעת איך להתמודד עם זה עדיין. אבל זה בסדר, הכל מאהבה".
בפעימה הראשונה של העסקה שוחררו שלוש נשים שפגשו בשבי את לירי. רגע לפני שנפרדו מלירי, היא ביקשה להעביר מסר נוסף למשפחתה: שלא יגעו לה בנעליים.
"עד שהיא העבירה את המסר שי נגעה לה בנעליים, וכשהיא שמעה את זה היא החזירה את הכל לארון", צוחקת שירה. "וביום שחזרנו הביתה לירי סידרה את כל הנעליים ואפילו מסרה כמה לתרומה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו