הרוב המוחלט מוכן לשלם מחיר "כבד" עבור עסקת חטופים

לצד אות החיים מהתאומים גלי וזיו ברמן, קיבלנו תזכורת קשה שהחטופים לא רק סובלים במנהרות חמאס, הם מתים.

אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי שחזרו אלינו מהשבי בעזה, נראו כמו מוזלמנים, עור ועצמות. גופות חיות ששרדו עינויים בלתי נתפסים. הם הוחזקו בתנאים מחרידים, קשורים בשרשראות, מורעבים, מבודדים, מוכים עד זוב דם.

בזמן שמתבצעת השואה הזאת בחטופים, ביקירינו, ראש הממשלה מבלה במלון יוקרתי בוושינגטון. הם בגיהינום שהוא גרוע ממוות והוא עוסק בחבלה במו"מ, בטרפוד העסקה, בסלקציה אכזרית בדמות פעימות שגורמות למשפחות לדמם.

לצד המטרפדים, יש גם נשים ואנשים שנרתמים כדי להציל את יקירינו ברגע הקשה הזה. אנשים שמעניין אותם רק שלום החטופים, ללא פוליטיקה ושיקולים זרים.

האם נותר בנו קמצוץ מהישראליות שהכרנו? אותה ישראליות שמאמינה ב"אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד?". בני הנוער העומדים היום לקראת גיוס לצה"ל שואלים ודאי את עצמם: "האם ישחררו אותנו אם ניפול בשבי?". פעם ידענו את התשובה. היום? - התשובה מתערפלת.

הרוב מוחלט של הישראלים רוצה את החטופים בבית, גם במחיר שנחשב ל"כבד". פה נכשל הניסיון לזרוע פילוג. פה גם ייכשל הניסיון להשאיר אותם בגיהינום ברצועת עזה. אם חלילה העסקה הזו תטורפד תבוא זעקה גדולה מכל העם שתרעיד את המדינה.

דודי היקר והאהוב עודד ליפשיץ בן 84 חטוף בעזה כבר כמעט 500 ימים. יש חשש כבד לגורלו. אני מזכיר אותו כמו שהוא היה רוצה - בסוף. כי היה אומר שהוא לא חשוב, שהוא חי חיים מלאים, שחשובים הצעירים קודם כל. צאו לרחובות, השמיעו את קולכם. כי ההיסטוריה תשפוט לא רק את מי שהפקיר, אלא גם את מי שלא נאבק.