במוזיאון השעווה בלונדון, לפני כמה שנים, בני נמרוד הצטלם לצד בובת השעווה הדוממת של דונלד טראמפ. ילד צעיר, טיול משפחתי, כיף ושמחה.

שום דבר לא יכול היה לרמוז על העתיד לבוא. איש לא יכול היה לחשוב אז שהאיש האמיתי שמאחורי בובת השעווה יהיה זה שיפעל יותר מכל כדי לשחרר את נמרוד מהשבי בעזה. האיש האמיתי, נשיא ארה"ב, יהיה זה שבידיו הכוח להציל את חיי בני.

כבר 494 יום חיי אינם חיים. כל בוקר אני מתעוררת לאותו סיוט מתמשך. כל ערב אני נרדמת, אם בכלל, ובראשי אינספור שאלות שאיש אינו טורח לתת עליהן תשובה. האם הוא מקבל אוכל? האם הוא חולה? האם הוא יודע שאנחנו לא מפסיקים להילחם עבורו?

קחו את הזעזוע והכפילו אותו במיליון

בשבת חזרו הביתה שלושה חטופים. ראיתי אותם בטלוויזיה, רזים, חבולים, חיוורים, כמו צל של עצמם. השמחה על שחרורם היתה עצומה, אבל לצד זה חוויתי קריסה פנימית. כי נמרוד שלי לא היה ביניהם. כי אם כך הם נראים, איך הוא נראה?

כל מדינת ישראל הזדעזעה למראם. הרבה מילים נשפכו על פניהם הכחושות ועל עיניהם הכבויות. קחו את הזעזוע שחשתם והכפילו אותו במיליון, כך הרגשתי. הבן שלי עדיין שם, מוחזק בידי מפלצות חמאס.

אני מביטה שוב ושוב בתמונה הזאת של בובת טראמפ ולידה בני. חושבת אולי נמרוד חש משהו. ואז אני מגרשת את ההרגשה הזאת

אני כואבת את העובדה שממשלת ישראל לא עושה הכל, אבל הכל, כדי להחזיר את הבנים הביתה. כואבת את הזמן שעובר, את ההתמהמהות, את ההבטחות שמתרסקות מול המציאות. אני לא מפסיקה לחשוב מה יקרה אם שאר שלבי העסקה לא יתקיימו, מה יהיה על מי שנותר מאחור? הכל שביר, לא יציב, לא בטוח.

ומעל לכל, אני מתגעגעת לצחוק של נמרוד, לקול שלו, לחיבוק. אני לא רוצה לחכות עוד 494 ימים, נמרוד שלי לא יכול ולא צריך לחכות ולו יום אחד נוסף. אף אחד מאיתנו לא יכול. 

אני מביטה שוב ושוב בתמונה הזאת של בובת טראמפ ולידה בני. חושבת אולי נמרוד חש במשהו בתת־המודע שלו, אולי היתה לו איזו תחושת בטן. ואז אני מגרשת את ההרגשה, הרי מי יכול היה בכלל לתאר לעצמו את 7 באוקטובר?

ומי היה מאמין שנמרוד יהיה שבוי בעזה עד עכשיו? החזירו לי את נמרוד. החזירו את כולם עכשיו!