ברוכים הבאים הביתה: בית חבול, מציאות קשה - ואתם מגלים אותה עכשיו

שוב שבת. אמהות ואבות מכל הארץ חיים בהולד. בבית הכנסת, בבית, מקפלים כביסה, שוטפים כלים, אוספים משחקים, עובדים, מחכים לחדשות. הטבע התהפך כאן, בעולם הזוועות. ילדות נלחמות על אבא. דודים, סבא וסבתא מגדלים אחיין בן 3. אחים ואחיות והורים, שמבינים שהבן שלהם חוזר למשפחה קרועה. אנחנו כבר שנה ורבע עוד מלקקים את הפצעים של 7 באוקטובר, והם, בתמונות שמזכירות את המלחמה ההיא של לפני 80 שנה, מגלים רק עכשיו את מה שאירע.

קדימה, שיגיעו. והנה דלת של טנדר לבן נפתחת, ונסגרת, ושוב נפתחת. וזהו. זה מתחיל. זעקה שקופצת לשמיים. הם עוברים לידי הצלב האדום, לצבא, לידיים של המשפחה.

אבל המראות כואבים. קשים. לא נשמעו כאן הרבה צעקות שמחה. "זה נגמר", אומר מיכאל לוי לאחיו אור, ואנחנו שלוליות. הגברים שלנו קשוחים. הם כאובים. הם הובלו, הועמדו, הוחזקו. 490 ימים ועוד חצי יממה. ועכשיו, עכשיו הם עומדים. בבית. והחברים בכל זאת שרים "עם ישראל חי". כי הוא חי. ונלחם בשבילו על החיים.

לעולם לא נבין מה עובר על אבא שחוזר מהשבי. על מה הוא חולם בלילות, אם מתעורר שטוף זיעה, אם ישן שינה רגועה של 490 יום ועוד 11 שעות. אולי בהמשך נדע מה עבר עליכם, מה עובר. אנחנו כן יודעים שנהיה כאן. להחזיק. להרים. לתת כיף כזה של גברים, לחבק, כי בעולם החדש הזה גם גברים קיבוצניקים מחבקים.

ברוכים הבאים הביתה. בית חבול, בית אחר מהבית שממנו נתלשתם. והמציאות אחרת. אתם מגלים אותה עכשיו. קצת השתנינו. קצת הרבה. והילדים שלכם, והמשפחה שלכם, התגלו כגיבורים.

אוהד. אולי עד היום לא ידעת את זה, אבל השיחה של אלה שלך אל דני קושמרו באותה שבת ארורה תיכנס לדפי ההיסטוריה. בגדולתה, בתעוזה, אלה הציבה את המציאות הקשה מול עיני העם באותה שבת. "חטפו את אבא שלי לעזה", אמרה בשידור, והכל היסטוריה. ועכשיו אתה כאן, והחיבוק עם אשתך רז, גם היא ניצולה, גם היא שבה, שווה כל מחיר שבעולם.

"מצאנו את אבא", אמרו האחים לאלמוג של אור, והלב נמחץ. כי מה אומרים לילד שמחצית מחייו לא חווה את הוריו. אור, אלמוג מחכה לך. סבא וסבתא והדודים והדודות דאגו לו עד שתחזור. הוא ידאג לך, הפעוט, כי סוף סוף אבא בבית. ואנחנו צריכים את כולם בבית.

אלי. חיכינו לך המון. שרון אחיך, ואח של יוסי, האמין כל הזמן שיהיה טוב. רק בשבוע שעבר אמר לו אח של עופר קלדרון, ששוחרר בשבת שעברה – "בקרוב אצלך". והבקרוב הגיע, וכולנו מחרישים קריאות מטורפות של שמחה. הגעת הביתה. גם אם הוא בית חבול.

לא מזמן ציינו בעולם את שחרור אושוויץ. התמונות שצורמות לכולנו כבר 80 שנה דמו מאוד לאלו של אמש. שורד אושוויץ, בן 93, תיאר לי פעם את התחושה שלו ברגע השחרור. "אני ילד בן 14 שחייל אמריקאי נותן לו שוקולד, אבל אני לא יודע לאן אלך מעכשיו", והציטוט הזה יושב בראש מהרגע שיצאו מהרכב.

השבים מהפעימות האלה יודעים שיש להם לאן ללכת. אבל נותר רק לקוות שגם עוד 76 חטופים שעדיין שם, יודעים שיש להם לאן ללכת. מי יודע אם כאשר יחזרו, אם יחזרו, נראה תמונות קשות יותר מהתמונות שראינו הבוקר. אבל אסור לנו לשכוח, במיוחד לאור התמונות הקשות, שאנחנו צריכים להוציא אותם מהתופת.