הלם. התכווצות הלב. הלב שכל כך רצה לשמוח, לצהול עם שחרורם של אוהד, אלי ואור, הפך משותק לכמה רגעים של חרדה קולקטיבית אמיתית. צמרמורת אמיתית. "לפחות הם על הרגליים", סחו כולם. נתלים בנחמות קטנות. בהקלה מסוימת. 

הנה הם. תראו אותם. תראו איך הם חוזרים. אחרי 491 יום בשבי של חיות האדם האלו, כחושים, עייפים, רצוצים. מצמית לחשוב כך-מזכירים תמונות שרצינו לשכחו מלפני 80 שנים.  שופכים אור אמיתי על איך הוחזקו בתת תנאים קיצוניים. נתמכים, צועדים לאיטם, משתתפים בטקס המשפיל והמזוויע שאירגן החמאס.

כל לב ישראלי שאל ברגעים האלו, מה עברו. האם ימים שלמים לא אכלו דבר, האם לא ראו אור יום בכל הימים הארוכים הללו?. האם אבדה תקוותם, מה החזיק אותם שם? באיזו תקווה נתלו ושרדו. 491 יום במנהרות, 491 יום מנותקים מהעולם, ממשפחתם, מכל מזור ולו הקלוש ביותר. גיבורים אמיתיים.

בת זועקת על אביה

ליוויתי את אלה בן עמי, בתו של אוהד, בשעות הראשונות לאחר חטיפת הוריה רז ואוהד בשבת השחורה. גם בשבועות שלאחר מכן. היא לא ידעה את נפשה. היא זעקה נואשות לעזרה. אביה היה לחטוף הראשון שתמונתו פורסמה מעזה. עם בוקסר, עם חולצה שחורה קצרה, מוחזק חזק.

ועכשיו אלה ואחיותיה ורז האם שחזרה בעצמה מהשבי מקבלות אותו בחזרה. איזה אוהד חוזר אליהם? מה מצבו הנפשי? כמה הוא נראה כחוש וירוד, התמונות הולמות, לא נותנות מנוח. הדעת לא נרגעת.

אוהד, אלי ואור עכשיו בבית. הם קיבלו כבר חיבוק עז וחם מבני המשפחות שלהם. רק לדמיין את אלמוג הקטן, רץ לאבא אור. נספג בזרועותיו. הלב נמס.

לחשוב על אלה שנאבקה עד כלות מסניפה סוף סוף את אבא אוהד.

וחייבים, חייבים לראות שוב ושוב את התמונות שלהם יורדים מרכב המרצחים השפלים. חייבים לראות ולהחזיר עכשיו, מהר ככל הניתן את כולם הביתה. ככל שיעבור הזמן, התמונות יהפכו לקשות אף יותר. חלילה גם לגופות שיחזרו אלינו לדאבון הלב.

עכשיו, את כולם.