הלם. התכווצות הלב. הלב שכל כך רצה לשמוח, לצהול עם שחרורם של אוהד, אלי ואור, הפך משותק לכמה רגעים של חרדה קולקטיבית אמיתית. צמרמורת אמיתית. "לפחות הם על הרגליים", סחו כולם. נתלים בנחמות קטנות. בהקלה מסוימת. 

הנה הם. תראו אותם. תראו איך הם חוזרים. אחרי 491 יום בשבי של חיות האדם האלו, כחושים, עייפים, רצוצים. מצמית לחשוב כך - מזכירים תמונות שרצינו לשכחו מלפני 80 שנים. שופכים אור אמיתי על איך הוחזקו בתת-תנאים קיצוניים. נתמכים, צועדים לאיטם, משתתפים בטקס המשפיל והמזוויע שארגן חמאס.

כל לב ישראלי שאל ברגעים האלו מה הם עברו. אם ימים שלמים לא אכלו דבר, אם לא ראו אור יום בכל הימים הארוכים הללו. אם אבדה תקוותם, מה החזיק אותם שם. באיזו תקווה נתלו ושרדו. 491 יום במנהרות, 491 יום מנותקים מהעולם, ממשפחתם, מכל מזור, ולו הקלוש ביותר. גיבורים אמיתיים.

בת זועקת על אביה

ליוויתי את אלה בן עמי, בתו של אוהד, בשעות הראשונות לאחר חטיפת הוריה, רז ואוהד, בשבת השחורה. גם בשבועות שלאחר מכן. היא לא ידעה את נפשה. היא זעקה נואשות לעזרה. אביה היה החטוף הראשון שתמונתו פורסמה מעזה. בבוקסר, בחולצה שחורה קצרה, מוחזק חזק.

ועכשיו אלה, אחיותיה ואמן, רז, שחזרה בעצמה מהשבי, מקבלות אותו בחזרה. איזה אוהד חוזר אליהן? מהו מצבו הנפשי? כמה הוא נראה כחוש וירוד. התמונות הולמות, לא נותנות מנוח. הדעת לא נרגעת.

אוהד, אלי ואור עכשיו בבית. הם כבר קיבלו חיבוק עז וחם מבני המשפחות שלהם. רק לדמיין את אלמוג הקטן רץ לאבא אור. נספג בזרועותיו. הלב נמס.

לחשוב על אלה, שנאבקה עד כלות, מסניפה סוף-סוף את אבא אוהד.

וחייבים, חייבים לראות שוב ושוב את התמונות שלהם יורדים מרכב המרצחים השפלים. חייבים לראות ולהחזיר עכשיו את כולם הביתה, מהר ככל הניתן. ככל שיעבור הזמן, התמונות יהפכו קשות אף יותר. חלילה גם לגופות שיחזרו אלינו.

עכשיו, את כולם.