הפעם הראשונה שפגשתי את מירב לשם גונן, הייתה ב-8.10.23, במסיבת העיתונאים הראשונה בכפר המכבייה. הכאוס שלט בכל: בכיות, זעקות שבר, חוסר אונים. כבר אז התיישבו להם מול המצלמות חמישה הורים שלקחו יוזמה ודרשו תשובות והבהרות. אחת מהן הייתה מירב לשם גונן, שביתה רומי נחטפה ממסיבת הנובה.
471 ימי מאבק בלתי פוסקים הגיעו לסיומם עם הפעימה הראשונה של העסקה, אז חזרה רומי גונן לזרועות משפחתה. שנה ושלושה חודשים לאחר מכן אנחנו סוגרות מעגל, נפגשות שוב בכפר המכבייה.
"האמנת באותו יום ראשון שייקח כל כך הרבה זמן?" אני שואלת. "הייתי בטוחה שזה יסתיים תוך שבוע שבועיים", עונה מירב. "מי חלם שנעבור את סיוט הבלהות הזה? מה שכן, אם בהתחלה הייתי מובלת - לאט לאט הייתי במבט יותר בוחן, והעשייה שלי השתנתה בהתאם".
היא מצביעה על אוגוסט 24' כחודש בו חלה תפנית משמעותית בדרך העשייה הציבורית שלה להחזרת רומי הביתה. "הרגשתי שאני לא במקום המדויק והנכון מבחינת העשייה שלי להשבתה. הקרובים ביותר אליי היו שותפים להרגשה הזו - ואז הבנתי שהתשובה נמצאת בחיבור בין חלקי העם. התחלתי פשוט להקשיב לעם ישראל. יצאנו כמעט מידי ערב, פגשנו אנשים מכל חלקי החברה. אנשים שלכאורה שונים מאתנו בתכלית. ועבדנו בלאחות את הקרעים, בלהקשיב".
אנחנו צריכים אותך בהנהגה, מירב.
"לפוליטיקה אני לא אכנס. האסון הנורא שקרה לי לא אומר שאני יכולה להיות פתאום פוליטיקאית טובה. אבל אני מתחייבת שאהיה בשליחות הציבורית. זה הלימוד הכי גדול שלי מהשבעה באוקטובר ומהמסע שעברנו".
למרות סיפורי הגבורה שמתפרסמים על החטופים ששבו, למירב חשוב להזכיר כי המציאות היומיומית בשבי היא מציאות רעה ואכזרית. "רומי חזרה עשרה קילו פחות ממשקל גופה. הגוף שלה היה חסר בחומרים חיוניים וקריטיים שיכולים להביא למצבים מסכני חיים. זה לא כמו אסיר שנמצא בבית כלא עם חוקים. היא הייתה תחת איום של מוות יומיומי". הריאיון המלא עם מירב - ביום חמישי ב"ישראל היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו