נצטרך אתכם יותר מאי פעם: הישארו איתנו, גם כשיחזרו המתים

אני בר גודארד, מקיבוץ בארי. ב־7 באוקטובר הייתי בממ"ד עם בעלי אייל ובתי הקטנה גאיה, כשאני בהיריון מתקדם. הוריי, מני ואיילת גודארד, גרו בשכונת הזיתים. הבית שלהם היה מלא באור, באהבה, והבוסתן בחצר פרח. הם היו סבים מושלמים ואוהבים, וכל כך חיכו ללידה שלי.

באותו יום שבת הם נרצחו בביתם. קברנו אותם אני ואחיי, והלב של כולנו נשבר.

חודשיים לאחר מכן התבשרנו שלא קברנו באותו היום את אבא, שגופתו נחטפה.למשפחות החטופים שנרצחו אין את הדאגה המתמדת: האם הוא אכל, איך מתייחסים אליו, האם קר לו? אבל גם אין לנו את התקווה לקבל ממנו חיבוק.

איבדתי את הבית שלי, את החיים כפי שהכרתי אותם, את ההורים שלי, את האמון במדינה שלי, ובנוסף לכל אלה איבדתי את האפשרות להתאבל על האובדן. לאורך כל התקופה הילדים שלי ושל האחים שלי שואלים שאלות איומות: איפה סבא? מה עשו עם הגוף שלו? איך את יודעת שהוא לא בחיים? את בטוחה?

ואם להיות כנה, את כל השאלות האלה גם אני שואלת.    חלקים מאוד עמוקים בתוכי מסרבים לקבל את העובדה שהאבא הגדול והכל כך חי שלי לא חי יותר. החלקים האלה צריכים קבר לשבת לצידו. אבן שמראה שזהו, הוא סוף־סוף נח. עדיין לא הכנו מצבה לאמא. נעשה זאת רק כשאבא יהיה קבור לצידה. ובינתיים הקבר חשוף ועלום, והיא עולם ומלואו וכל כך ראויה ליותר.   

אחרי זמן רב כל כך שאנחנו נאבקים על עסקה - ואחרי שאיבדנו רבים כל כך בהמתנה הבלתי נסבלת שתתקבל החלטה נכונה ואנושית - סוף־סוף אנחנו מתחילים לראות את התמונות שחיכינו להן כל כך.ההסכם שנחתם נותן לכולנו גם אוויר לנשימה וגם פחד מצמית שרק לא יקרוס, שרק יימשך, שרק יחזיק עד אחרון החטופים. עם כל חטוף וחטופה שחוזרים אני מרגישה שגם חלק קטן ממני חוזר. חלק קטנטן מהאמון בעולם.

"כואב על כל חייל"

כואב לנו כל כך על כל חייל וחיילת שיצאו למלחמה במטרה להשיב אותם - ונפלו. אבא שלי לא היה רוצה שאף חייל ימות במטרה להוציא אותו. הגעה להסכם ושחרור חטופים במסגרת הפסקת אש הם הדבר הנכון, והיו הדבר הנכון כבר מזמן, ויהיו הדבר הנכון עד להחזרת החטוף האחרון.

כולנו מרגישים את השמחה וההקלה ביום של שחרור חטופים נוספים, כל אחד ואחד מהם. וכל חזרה כזו רק מגבירה את הצמא לעוד, את הכמיהה לשבים ולשבות נוספים שיחזרו אלינו. וברגעים האלו עולה המחשבה איך ירגישו כשיחזרו המתים? אין חגיגות, אין חיוכים. הוא לא חוזר לחיבוק שלי. לא אחכה לו בסמוך לגבול. אני רוצה לבקש - גם אז הישארו איתנו.

המשיכו לתמוך בהשלמת העסקה במלואה על כל שלביה, המשיכו לעמוד לצידנו גם כשהלב לא יעלה על גדותיו משמחה. נצטרך אתכם אז יותר מאי־פעם, נצטרך את תעצומות הנפש שלכם, נצטרך את החיבוק שלכם, נצטרך שתמשיכו ללכת איתנו לאורך כל הדרך.כדי שנוכל לשבת ליד הקבר של ההורים שלי, שיהיו קבורים סוף־סוף יחד כפי שהיו כל חייהם, ונוכל שוב להיזכר איך הבית שלהם היה מלא באור ובאהבה,  הם היו סבים מושלמים ואוהבים, וכל כך חיכו ללידה שלי.

מתוך דברים שנשאה בר בעצרת בכיכר החטופים במוצ"ש