"ראית?" ההודעות לא הפסיקו לקפוץ על המסך. הוא חוזר! ככה מתחיל. הסוף של ההתחלה. התחלה של שיקום. של חיים. של להסתכל לאמת בעיניים.
עופר. קית'. סוף סוף חוזרים. וירדן, אלוהים, ירדן. עדיין בלי שירי. בלי הילדים. אנחנו עדיין מחכים.
רק שלשום לבשנו כתום, להזכיר שאנחנו מחכים לשני ג'ינג'ים קטנים. רק אתמול ניגבנו את הדמעות על ארבל, אגם וגדי, ומחר שוב. וירדן עוד רגע כאן.
ושוב אני שולחת לב גדול אדום לאחותו עופרי, שהפכה כבר לחלק מהלב שלי. רק לפני כמה ימים אמרה שהיא כבר לא יודעת איזה מסר להעביר. וואו עופרי, הצלחת. הצלחתם. המסר שלך, של המשפחה, היה חד וברור ועבר כל במה אפשרית. ירדן חוזר הביתה.
"הייתי מעדיפה להישאר כל היום הזה בבית" אמרה לי ביום ההולדת של כפיר לפני שבועיים, יום אחרי יום ההולדת של הבן שלי. "אבל אנחנו לא מפסיקים להילחם". והיא והמשפחה לא מפסיקים לרגע להילחם. ידעו כל הזמן שהרגע הזה יגיע. הסוף של הרוע, ההתחלה של הלא נודע.
אני הולכת וחוזרת. מסתובבת חסרת שקט. איך יחזור. מתי. מה מכינים לו. וכמה זה משמח. וכמה זה עצוב ומפחיד. כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שירדן הוא אבא, ועדיין אין ודאות מה קורה עם אישתו והילדים.
עולם שלם עבר כאן. לעופרי, האחות שלא מוותרת, נולד כבר יש ילד שלישי, והיום הוא כבן 7 חודשים. על ההריון גילתה תוך כדי הכאוס של אוקטובר. אוקטובר 2023, כן? ואנחנו כבר בפברואר 2025. קיווינו שירדן, ושירי והילדים יגיעו ללידה. לבחירת השם. שיבואו כמו ביום הולדת, ושירי תכין עוגת שוקולד, או שיזמינו קראק פאי שהם כל כך אוהבים, וזה יהיה שמח ואינטימי כמו שביבס חוגגים. והחלום הזה לא אבד, רק התרחק והתרחק, והבן של עופרי ודוד כבר בן 7 חודשים, ורק עכשיו, אם שום דבר לא ישתנה, ירדן חוזר. המסר שעופרי כל כך חיפשה להעביר בלא מעט מילים, עבר. ירדן בדרך הביתה.
יום אחד אולי נשב, ובטח יהיה לו מבט עייף כזה כשידבר על ניר עוז. על החיים של לפני. הוא לא מחפש פרסום, ירדן. גם המשפחה לא. אבל אמא פנינה ואבא ואלי, וכל המשפחה שומרת על הכוחות. וככה זה אחיות, לא מוותרות. "פעם הייתי צריכה לאיית את השם ביבס", צחקה איתי עופרי באחת הפעמים. היום רק תגיד ביבס וכולם מצדיעים. בתמונות שלמדנו להכיר היה לירדן ניצוץ בעיניים. יש לכולנו עכשיו משימה, להחזיר את הניצוץ הזה. לכולם. ואת שירי ואת הילדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו