שלמה מנצור הוא סבא שלי, והוא המוטיבציה שלי

כבר שנה וארבעה חודשים סבא שלי לא בבית, ואני לא יכולה לדמיין מה עובר עליו. בן 86, במארס יהיה בן 87, ואין לנו מושג מה קורה איתו.

אני מנסה לדמיין אותו. לדמיין אם הוא בחיים, אם הוא יושב ומחכה שישחררו אותו. אני נלחמת לא לחשוב על השלילי, כי זה מפחיד אותי. המצב שלו מפחיד אותי, פחד שכואב פיזית בגוף. אז אני שוקעת בעשייה, כדי להסיט את המחשבות. אבל כשאני לא בעשייה, התקפי החרדה גוברים.

והימים האחרונים קשים מאוד. אני שמחה מאוד בשביל המשפחות שפוגשות את הבנות שלהן שחוזרות הביתה. זה מרגש אותי בכל כך הרבה רמות. אבל זה גם מכניס אותי לעצב. כי כבר בא לי את שלי. בא לי להיות ברגע הזה, עם סבא שלי. וזו סיטואציה מורכבת מאוד.

הרשימה שחמאס העביר לא מחדשת לי כלום. אפילו הקצינים שמלווים אותנו לא יודעים מה קורה. אבל כולנו יכולים להבין שיש חשש לחייו. בן 86, בתנאי שבי, בלי התרופות שלו, בלי מכשירי השמיעה שלו, בתת־תזונה, כשלא יודעים באמת מה קורה איתו. ברור שיש חשש גדול לחיים שלו. אז מכנסים אותנו לשיחות ויוצרים בנו ציפייה, אבל בעצם אין שום דבר חדש לגביו. וזה מטריף.

בכל פעם שיש פרסום חדש כזה, שאין בו באמת חדש, אנשים מרשים לעצמם לדבר, ולשער השערות, ולהפיץ שמועות, ושוכחים שבצד השני יושבת משפחה שנהרסה ושמחכה לשיקום. וכל דבר כזה רק פוגע בנו. חשוב שאנשים יבינו שזה פוגע ויפסיקו להעביר שמועות, כי אנחנו עדיין מחכים.

בימים האחרונים יש לי חלומות שמתפרשים כטובים, אבל מרגישים כמו סיוט. לפני כמה ימים, למשל, חלמתי שסבא שלי במיטה, ואני מכינה לו את הכרית, מכסה אותו בשמיכה ומנשקת לו את הקרחת, כמו שאני תמיד עושה - ופתאום הגוף שלי פירש את זה כסיוט, וקמתי בבהלה עם דפיקות לב. לא הצלחתי להבין למה זה קרה לי. הוא כל הזמן בראש שלי. במחשבות שלי. הוא המוטיבציה שלי.

כשהוא יחזור, ברגע הוא יהיה מעודכן בכל. כתבתי לו הרבה מכתבים שבהם סיפרתי על מה שעובר עלינו. אחרי יום של בינג' הוא ישלים את כל המידע, ויוכל להתפנות למידע חדש. עם כל המחשבות המפחידות, אני מזכירה לעצמי שזה סבא שלי. הוא האדם הכי חזק שאני מכירה. והוא יכול. הוא יכול להחזיק מעמד ולחזור הביתה. סבא, אני אוהבת אותך. 

יובל מנצור היא נכדתו של שלמה מנצור מכיסופים, החטוף המבוגר ביותר בשבי חמאס