הסובייטים ידעו על זוועות הנאצים באושוויץ - ולא עשו דבר

האם ניתן היה לשחרר את מחנה אושוויץ חודשים רבים לפני ינואר 1945 ולהציל חיים של אלפי יהודים? מרבית החוקרים של מלחמת העולם השנייה סבורים שכן.

ב-27 בינואר 1945 כוח של הדיוויזיה 107 מהארמיה 60 של הצבא האדום התקרב אל מתחם מחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ, כ־60 ק"מ ממערב לקרקוב הפולנית. מספרים שמפקד קורפוס הקלעים 106 רב-סרן אנטולי שפירו, שיחידתו פרצה את הדרך אל המתחם, פתח את השער החיצוני של המחנה אושוויץ 1. אין לדעת אם המג"ד שפירו היהודי אכן היה למשחרר הראשון, שכן באושוויץ פעלו כמה מחנות, אבל עבור כ-7,000 אסירים, שלדי אדם אומללים, היום ההוא הפך ליום השחרור המיוחל.

רבים מהם מתו בימים הבאים מתשישות ומחלות, אף שכעבור ארבעה ימים נשלחו למתחם שני בתי חולים שדה של הצבא האדום. אלא שהשחרור בא מאוחר מדי לא רק עבורם - גם עבור מאות אלפים שנרצחו באושוויץ בחודשים שקדמו לשחרור. על כן אין מנוס מלשאול את השאלה הכאובה: מדוע בריה"מ לא שמה קץ לתפקוד מפעל המוות הגדול ביותר של הנאצים כחצי שנה לפני כן, בקיץ 1944?

מרבית החוקרים של תולדות מלחמת העולם השנייה סבורים שמבחינה צבאית, שחרור אושוויץ היה אפשרי חודשים רבים לפני ינואר 1945.

עשרות ק"מ מהמחנה

"אין עוררין על כך שאילו רק היו מקבלים החלטה כזו, הסובייטיים יכלו לסיים את זוועת אושוויץ מוקדם יותר", קובע ד"ר יעקב פלקוב, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב. "החל מסוף יוני 1944 ניהלו הסובייטים מבצע התקפה גדול מאוד, מבצע בגרטיון, שבמהלכו השמידו את קבוצת ארמיות המרכז הגרמנית, החזירו לידיהם את שטחי בלארוס והתייצבו על הגבול הסובייטי של לפני הפלישה הגרמנית לבריה"מ. הם נמצאו במרחק של עשרות קילומטרים ממחנות ההשמדה הנאציים שבחלק המזרחי של פולין. מבחינה מבצעית, כבר באותה עת הם יכלו להמשיך מערבה, אל תוך פולין הכבושה". אז מה או מי מנע מהם לפרוץ עוד 200 ק"מ קדימה אל אושוויץ?

הקווים הגרמניים נפרצו

היסטוריונים רוסים רשמיים טוענים שדווקא ההתקדמות המהירה לא אפשרה להמשיך במתקפה. לדבריהם, הכוחות נשחקו, קווי האספקה של הצבא האדום נמתחו מעבר לגבול הסביר, והמנועים של הכלים הכבדים דרשו תחזוקה והחלפה. והיה גם צורך לתגבר את הסד"כ, כי במהלך מבצע לבוב-סנדומייז' לבדו ספג הצבא האדום כ-65 אלף הרוגים, שבויים ונעדרים, וכרבע מיליון חיילים נוספים נפצעו.

"למרות האבידות, לא היתה לצבא האדום בעיה מספרית או חומרית להמשיך את ההתקפה מזרחה ולנצל את האבידות ואת הכאוס בצד הגרמני", משיב לכך ד"ר פלקוב. "קווי ההגנה הגרמניים נפרצו ונהרסו כליל. דווקא ההמתנה של כחצי שנה העניקה לגרמנים זמן לבנות מערכי הגנה חדשים, להעביר לחזית המזרחית עוד כוחות ולהקשות על הסובייטים לבצע התקדמות עתידית".

ההתייצבות הסובייטית במרחק לא גדול מאושוויץ כבר בקיץ 1944 מעלה שאלה נוספת. "בדרך כלל נוהגים, ובצדק, להפנות אל בריטניה וארה"ב את השאלה מדוע לא טרחו להפציץ את מתקני ההשמדה או לפחות להשבית את מסילות הרכבת שהובילו אליהם, וששימשו את הנאצים בשינוע היהודים למחנות", מזכיר ד"ר פלקוב. "אבל למה לא מטיחים את אותה הביקורת כלפי בריה"מ? מבחינה מעשית, החל מקיץ 1944 לצבא האדום לא היה כל קושי לשלוח את מטוסיו להפציץ את אושוויץ ואת דרכי הגישה, מה גם שהם ידעו על המקום והיו מודעים למה התרחש שם".

"לא היו נתונים"

סוגיית המודעות אכן קריטית. היסטוריונים שמייצגים את העמדה הרוסית הרשמית נוהגים להכחיש שהסובייטים ידעו על אושוויץ בזמן אמת, ומביאים כסימוכין את הדברים של מפקד דיוויזיה 107 גנרל וסילי פטרנקו. אחרי סיום השירות הצבאי פטרנקו הפך להיסטוריון צבאי וחקר, בין היתר, מסמכי ארכיון של ארמיה 60, שאליה השתייכה הדיוויזיה שבפיקודו. פטרנקו כתב כי "בינואר 1945 בידי ארמיה 60 עדיין לא היו נתונים על אושוויץ, והם התקבלו רק במהלך הקרבות". אפשר להניח שאילו מפקדי ארמיה 60 היו יודעים על קיומו של מחנה השמדה זוועתי, שיער פטרנקו, הם היו בונים תוכניות התקפה בדרך אחרת.

ד"ר פלקוב אינו מפקפק בעדות של פטרנקו. היחידות המסתערות שפעלו באזור אושוויץ בינואר 1945, אכן לא ידעו על המחנה ולא הונחו לשחרר אותו. "הן עסקו רק במשימות מבצעיות, ולא קיבלו מן המפקדים שום תעדוף לשלוח כוחות אל המחנה", מאשר פלקוב. "זה מה שאפשר לגרמנים ב-18 בינואר 1945, כלומר יום אחרי שהצבא האדום נכנס אל ורשה, לפעול באזור אושוויץ בחופשיות, ואפילו לפנות מן המחנה את חלק הארי של האסירים שנותרו בו - 58 אלף אסירים שנמצאו כשירים לעבודה הוצאו מאושוויץ על ידי הנאצים לצעדות המוות, ורבים מהם נרצחו והומתו בהמשך. הנאצים עשו זאת באופן מסודר, בלי שמישהו הפריע להם".

האם העדות של פטרנקו מסבירה ומלבינה את שהתרחש? לא לגמרי, פוסק ד"ר פלקוב: "גם בינואר 1945 הסובייטיים לא הפכו את המודיעין ואת הידע, שהיו להם על מתחם אושוויץ, על תפקודו ועל ייעודו, למשהו מבצעי עבור הכוחות המתקדמים. היחידות הקרביות של ארמיה 60 אכן לא צוידו במודיעין מבצעי על אושוויץ ולא קיבלו פקודה לשחררו, אך לא משום שבידי ההנהגה הסובייטית לא היה מודיעין כזה, אלא משום ששחרור של יהודים והצלתם ממוות פשוט לא עניינו אותה ולא היוו שיקול בעיניה".

מוסקבה אספה מידע

המסקנה הבלתי נמנעת היא שמקבלי ההחלטות במוסקבה ידעו גם ידעו על אושוויץ. "ראשית, פעלו בשטחי פולין חוליות מודיעין מטעם גופי מודיעין סובייטיים שונים, החל מן המודיעין הצבאי וכלה בנ.ק.וו.ד. (שירות הביטחון החשאי הסובייטי)", מסביר ד"ר פלקוב. "נוסף על כך, גם המטה האוקראיני של התנועה הפרטיזנית שלח את אנשיו לפולין. במחצית השנייה של 1944 השטח הזה היה גדוש מרגלים וסוכנים סובייטים, וחלקם ידעו ודיווחו על המחנות ועל מה שקרה בהם. פה ושם הם אף נתקלו באנשים שברחו מן המחנות. מסרים מודיעיניים שהועברו למוסקבה ביולי-אוגוסט 1944 דיווחו באופן מפורש על אושוויץ ועל הרציחות ההמוניות בתוכו. איתרתי בעצמי בארכיון המכון הבינלאומי לחקר השואה בוושינגטון לפחות מסמך אחד כזה. מתואר בו אושוויץ, ועל גבי הדיווח נכתבה על ידי גנרל סודופלטוב, ראש המינהל הרביעי של נ.ק.ו.ד. בכתב ידו ההוראה 'לתייק בתיק אושוויץ'".

"היחידות בצבא האדום שלחמו בחזית לא צוידו במודיעין על אושוויץ ולא קיבלו פקודה לשחררו לא משום שבידי ההנהגה הסובייטית לא היה מודיעין כזה, אלא משום ששחרור של יהודים והצלתם ממוות פשוט לא עניינו אותה ולא היוו שיקול בעיניה"

ד"ר פלקוב משוכנע שבצמרת הסובייטית ידעו על מחנות ההשמדה באושוויץ הרבה לפני קיץ 1944, אך על אף הידיעה והיכולת מעולם לא נתנו את הדירקטיבה לשחררם. "לצמרת הסובייטית לא היתה שום כוונה להקדים את הצלת היהודים, וגם כאשר ההזדמנות נקרתה בדרכם בינואר 1945, הם לא טרחו למקד את המאמץ ההתקפי אל אזור המחנה ולא הקשו על הנאצים להשלים את תוכניות הזוועה שלהם", הוא מדגיש ומוסיף שאת המאמץ הלוגיסטי של הגרמנים, אשר היה כרוך בהקמת אושוויץ ובהובלה מאסיבית של הרכבות אליה מכל קצות אירופה הכבושה, לא ניתן היה לפספס.

לסובייטים לא היו אשליות באשר לתוכניות של היטלר ביחס ליהודים.

"נכון. במבט רחב יותר, בריה"מ היתה מודעת לרצינות הכוונות הנאציות באשר ליהודים עוד משנת 1933. המודיעין הסובייטי זיהה שזה אחד המאפיינים הייחודיים והמרכזיים של המשטר הנאצי החדש, ועקב אחריו מקרוב מתוך הבנה שזה יהיה המוטיב המעצב של המדיניות של היטלר. הדיווחים המודיעיניים למוסקבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הסבירו כי השיקול של 'הפעולה נגד היהודים' מהווה תפקיד חשוב בהחלטה של היטלר לפלוש לפולין, והדיווחים האלה הגיעו לכל ה'קודקודים' - סטלין, מולוטוב, בולגנין - כולם".

כיצד זה השתנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה?

"המודיעין הסובייטי הבין מה קורה ליהודים לאורך כל המלחמה, ולא הסתיר את הידע מן הקברניטים. אחרי הפלישה הגרמנית לפולין רבבות יהודים נמלטו ממנה לבריה"מ, בעיקר לאזור לבוב. מרביתם נתפסו על ידי הסובייטים בסמוך לגבול, נעצרו על מעבר גבול בלתי חוקי ונשלחו לגולאג. עוד לפני המשלוח למחנות הם נחקרו ביסודיות על ידי נ.ק.וו.ד. כדי לדלות מהם את המידע על המתרחש בפולין. אני הקדשתי במחקר שלי פרק שלם לפרשה העלומה הזאת. המידע שאסף נ.ק.וו.ד. רוכז ודווח למעלה".

ובכל זאת, את היעדר הפעולה הסובייטית מנסים לתרץ בכך שממדי השמדת היהודים בידי הנאצים התבררו רק אחרי 1945.

"אחרי הפלישה הגרמנית אל בריה"מ ביוני 1941 הדוחות מהשטח על מה שנעשה ביהודים בשטחי הכיבוש הנאצי מגיעים לצמרת הסובייטית בסיטונאות, ובכולם, כדי לתאר את המצב, נעשה השימוש במונח 'השמדה טוטאלית'. שימו לב, מחברי הדוחות האלה הם אנשי ביטחון ופונקציונרים סובייטים - אנשים קשוחים מאוד, שעברו את הטיהורים הגדולים של סטלין, רצחו ושלחו את 'אויבי העם' למחנות גולאג, אבל אפילו הם אף פעם לא ראו רצח עם בקנה מידה כזה ובאכזריות כזאת. אפילו הם, אנשים שידיהם היו מגואלות בדם, הזדעזעו ונתנו ביטוי לזעזוע בדיווחיהם.

"הדרגים הבכירים במוסקבה עודכנו לאורך כל תקופת הכיבוש הנאצי על כך שהגרמנים מנסים 'לגמור' את כל היהודים. על סמך עדויות עקיפות יש השערה שאף בגטו ורשה פעלה שלוחה של נ.ק.וו.ד, והיא בוודאי דיווחה למודיעין הסובייטי על המשלוחים מהגטו. באופן פרטני באשר לאושוויץ, אזכיר שמחתרת קומוניסטית בבלגיה, בשיתוף עם הקומוניסטים בפולין, דווקא פעלה בניסיון לסכל את המשלוחים של היהודים לאושוויץ. המחתרת הזאת עמדה בקשר הדוק עם מוסקבה. יכול להיות שמפעיליהם במוסקבה לא ידעו? גם אם לא ידעו ב-1942, ודאי וודאי שידעו ב-1944. ידעו ולא עשו דבר".

ההשתקה בבריה"מ

בספר הזיכרונות של פטרנקו, שנכתב וראה אור אחרי התפרקות בריה"מ, מצוין כי הפקודה להתקדם שקיבל בלילה של 26 בינואר 1945 לא כללה שום התייחסות למשימת שחרור המחנה. באופן מדהים, גם שתי ההודעות של לשכת המידע הרשמית של בריה"מ, שפורסמו בשלהי ינואר 1945, לא מאזכרות כלל שהמקום ששוחרר שימש לרצח העם היהודי.

זינובי טולקצ'וב, צייר יהודי שסופח בזמן המלחמה ליחידות קרביות של הצבא האדום כדי לתעד את המערכה, הגיע לאושוויץ בסמוך ל-27 בינואר 1945 ותיעד את שחרור המחנה בציורים וברישומים. סדרת הציורים שיצר הוצאה לאור כספר בפולין אחרי המלחמה, ואף נשלחה לראשי המדינות שלחמו בגרמניה הנאצית, אך בבריה"מ הסטליניסטית טולקצ'וב הוקע ונרדף על ידי הרשויות כ"לאומן בורגני".

"פטרנקו הבין שהשלטונות משתיקים במודע את הטרגדיה של היהודים בשל היותם יהודים, וכתב על כך בספרו", מסכם ד"ר פלקוב. "הוא קונן על שלא ניתנה פקודה להגיע אל המחנה קודם, כדי להציל את מי שניתן היה להציל. פטרנקו הבין את הסיבה לכך שהוא וחבריו לצבא האדום לא נשלחו לשחרר את אושוויץ, ותלה את האשם במדיניות האנטישמית של בריה"מ".