מחכה להן - מגיע לנו: אין שום דבר יותר חשוב מחיים שחוזרים

לאחר חודשים ארוכים של המתנה, תפילות ודאגה אינסופית, ההודעה על חזרתן הצפויה של התצפיתניות מהשבי מלווה אצלי בגל של רגשות - שמחה, התרגשות, דמעות אושר - אבל גם בצביטה. כזו שלא מרפה, צביטה חזקה עם סיבוב, בכל חלקי הגוף.

הסיפור על שחרור החטופים, על הדאגה ובעיקר על קבלת האחריות - הוא גם הסיפור על רוני שלי, חיילת אחראית מא' ועד ת', חיילת של נתינה, דאגה ורדיפת צדק. היתה לי נחת והבנתי שחינכתי אותה כהלכה כשנודע לי שזו היא ש"גערה" בקצינת החמ"ל, שתצא לחלץ את הבנות מהמיגונית ותכניס אותן לחמ"ל.

כזו היא היתה גם בדקות האחרונות של נשימותיה, עת עזבה את העמדה בחמ"ל נחל עוז טרם החל לעלות באש על כל יושביו. ככה, בצורה הכי מזעזעת, הכי איומה, הכי מרסקת. גיבורה.

עכשיו כשחברותיה חוזרות, כל אחת עם הסיפור האישי שלה, נפתח בלב מרחב חדש, מורכב. אני מברך כל אחת ואחת, כל הורה וכל משפחה שמקבלים בחזרה את יקיריהם. כי הרי אין יותר חשוב מחיים שחוזרים אליהם, מחיוכים שמרפאים את הצלקות.

אבל בתוכי, אי־שם בין ההתרגשות לדמעות, חבויה גם אותה צביטה מוכרת. כן, יש קנאה, אפילו גדולה ומאוד עמוקה - למה לא רוני שלי, למה אנחנו נותרנו עם הכאב והם זכו לתקווה שמתגשמת.

אנחנו בבית עברנו 34 ימים של חוסר ודאות, מיום שרוני הוגדרה נעדרת ועד קבלת הבשורה המרה על הירצחה והכרזתה כחללה. ערכנו הלוויה, רוני נקברה, ישבנו שבעה, נפרדנו, אך בעיקר נותרנו עם חלל ענקי, עם כאב ועם שאלות שאין להן מענה. רוני נתנה הכל - את הכוח, את האומץ, את חייה עצמם. עד לרגע האחרון היא נתנה, ואנחנו היינו גאים, שבורים, במעגל האכזרי של שירות, גורל ומחדל.

חיוך קטן מנצח צביטה גדולה

עשרות שאלות שנשארו עדיין פתוחות, רק מדגישות את הצורך המיידי בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית כלשונה בחוק וגלויה לציבור, שתחקור את הכל, שתחקור את כולם. ועדה שתהיה קצובה גם בזמן, כדי שלא ימרחו אותנו, כדי שהאמת תצא לאור, שהצדק ייעשה לזכרם של החללים, לטובת חזרת החטופות והחטופים, למען הילדים שגדלים כאן היום ושהוריהם עדיין לא פרשו מישראל.

ובכל זאת, באותה נשימה: לאהוב ולשמוח זה מה שאנחנו כחברה, כאומה, יודעים לעשות. כי גם אם המעגל שלי לעולם לא ייסגר, המעגל של שאר המשפחות נסגר - ומגיע להן ולנו לסיים את הפרק הזה בחיוך.

אז הנה אני כאן, בוכה עם כולם. מזכיר לעצמי שרוני שלי נתנה את כל מה שהיה לה לתת, ובו־זמנית מפרגן לכל אחת שחוזרת. כי אולי זו דרכה של רוני שלי להזכיר לי: תשמח, תברך, תחבק, תבכה.

שכולנו נהיה ראויים לרגע הזה - לאותו רגע שבו חיוך קטן מנצח צביטה גדולה ועמוקה, שלעולם כבר לא תגליד.

הכותב הוא אביה של התצפיתנית רוני אשל שנפלה במוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר 2023