רומי. דורון. אמילי. ברוכות הבאות הביתה. הנשימה של כולנו נעתקה כבר שנה ושלושה חודשים בהמתנה לכן. לכל מי שנחטף בבוקר של חג ועבר גיהינום. ועכשיו אתן בבית והאצבעות רועדות על המקלדת.
אנחנו לא נושמים כבר יותר משנה. אבל בימים האחרונים אני מתיישבת וקמה, מחבקת את הילדים, מספרת סיפור לפני השינה, עושה כאילו החיים ממשיכים, אבל הכל מתנהל בתחושה שאין חמצן בריאות. כי כל רגע מקפיץ, מה קורה להם שם במחשכים. ומתי, והאם, ובאיזה מצב הם חוזרים.
ואתמול סופסוף ראינו את הסנוניות הראשונות של הסוף. חילוץ גופתו של אורון שאול, שאחרי עשר שנים וחצי מגיע לקבורה הולמת ונרגשת בישראל. ואז עוד מיליון רגעים ארוכים, ועצבים נמרטים עד שהדלתות נפתחו וראינו אותן כאן. רגעים שלפניהם עברנו ימים, שעות, דקות שבהן אני די משוכנעת שמי שעמד לידנו שמע את פעימות הלב מרחוק. מתחילים להחזיר אותם הביתה.
ואז מופיע סוודר ורוד באמבולנס לבן. וצמה סינית הדוקה על הראש. הן בידי הצלב האדום. הן בידי צה"ל. הן מחבקות את אמא. הן מחבקות את אמא! הן כבר לא החטופות. הן השבות!
האויבים שלנו יודעים לשחק היטב ברגשות. זוכרים את נובמבר? עד אמצע הלילה החזיקו אותנו בציפייה בעסקה הקודמת. 16:00, ואז 17:00, ורק אחרי כניסת השבת הגיעו לכאן החטופים המשוחררים הראשונים. אופוריה במנות. כל יום. המתנה מורטת עצבים, עיכובים, דחיות, וקתרזיס מטורף, זמני. ואני אומרת זמני, כי החזרה מרגשת עד טירוף, אבל החיים של אחרי לא פשוטים. וחיים של אחרים עדיין לא ברורים.
ברוכות הבאות
אין אוויר. והקתרזיס הזה לא מביא את הסוף. כי אלו סנוניות. כל אחת עולם שלם. ובעזה יש עוד. נכון להבוקר בידי המרצחים מוחזקות עדיין 10 נשים, 5 חיילות, 5 אזרחיות. וחוסר ודאות אחד גדול לגבי מצבן. מה מרגישה אם לאישה, שהיא תמיד הילדה שלה, שיד הרוע קבעה שעדיין לא תורה. ומה היא תעבור עד שיגיע תורה.
נכון להבוקר, בידי המרצחים מוחזקים 87 גברים ישראלים. מצבם של חלקם ידוע, של האחרים מוטל בספק. גורל שבכל רגע יכול להשתנות, ואנחנו נישאר עד שהאחרון יחזור. בלי אוויר.
וכולנו יודעים את מחיר העסקה, אם אפשר לשים תג מחיר על שחרור אהובים. אבל מרשה לעצמי לצטט את הקולגה יאיר שרקי, שמי שרצח את אחיו בפיגוע משתחרר מהכלא. זה כואב, הוא אמר, אבל הוא מת. רומי גונן חיה. ואתמול קיבלנו הוכחה שיש שם בעזה עוד ישראלים חיים.
רומי. דורון. אמילי. מתה להכיר אתכן. בת שאביה חטוף אמרה לי פעם שכשהאהובים שלהם יחזרו, זה יהיה מרגש ועצוב וגם קצת מצחיק. "אני מתה לרוץ לרומי ולתת לה חיבוק, אבל היא בכלל לא תדע מי אני", היא הצליחה לצחוק. כי כולנו למדנו להכיר אתכן, כשבעצם אנחנו לא באמת מכירים.
אלי-ה כהן ישתחרר הערב מבלינסון: "אין כמו בבית אחרי שנה וחצי"
"יש חייל - והוא מעונה": אביו של החטוף מתן אנגרסט בראיון מצמרר | האזינו
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
״ביסקוויט אחד ביום - ומים מלוחים״: שלי שם טוב חושפת פרטים חדשים על התנאים הקשים של בנה בשבי
אלה בן עמי בהצהרת המשפחות: "למה זה הגיוני שאנחנו מתחננים במדינות אחרות כשרה"מ נמצא כאן?"
ברוכות הבאות. נהיה כאן לכל מה שתצטרכו. רק שתדעו, החיים כאן קצת השתנו. יש לנו קמט חדש עמוק של דאגה במצח. לכל האומה. ואנחנו קצת יותר ביחד, וקצת יותר לחוד. קצת יותר עייפים, ולא מאבדים את התקווה לעולם. מניחה שגם אתן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
