שיר אוסטפלד, מנהלת הדיגיטל של מטה משפחות החטופים, חושפת את הסיפור שמאחורי אחד הקמפיינים המשפיעים ביותר בתולדות המדינה.
בשיחה עם יניב ריבלין היא מספרת על ההתמודדות היומיומית, ההצלחות והקשיים בניהול מערך התקשורת של משפחות החטופים.
"לא דמיינתי שנדבר אחרי 15 חודשים", היא משחזרת את תחילת הדרך. הכל התחיל ביום שאחרי 7 באוקטובר, כשבמקום לצאת לירח דבש, מצאה את עצמה אוסטפלד מגייסת מתנדבים ומקימה מערך תקשורת שלם. "בשבוע הראשון עשיתי את זה ועוד לא הבנתי מה הצורך. הבנתי שיש צורך, חשבתי שהוא לטווח קצר", היא נזכרת.
הקמפיין, המוכר בשם "Bring Them Home", נולד בישיבת חירום. "אני זוכרת שאנחנו יושבים בחדר ופותחים את האינסטגרם ונוצר השם 'Bring Them Home'. ראיתי את משרד הפרסום עובדים על העיצובים והם כתבו 'החזירו אותם הביתה'. BRING THEM היה תפוס", היא משחזרת. "אנחנו עדיין 'ברינג דה הום 23', לא שינינו את השם. המסרים כמובן השתנו אבל שמות הנכסים נשארו".
הקמפיין הפך במהרה לאחד המאמצים התקשורתיים המשמעותיים ביותר בישראל. "אנחנו מנהלים שמונה נכסים דיגיטליים בעברית ובאנגלית", היא מסבירה. "הבנו שהפנייה תהיה שונה לקהל הישראלי ולקהל האנגלי''.
האתגר המרכזי הוא התיאום בין המשפחות השונות. "זה העבודה הכי קשה במטה משפחות החטופים", היא מודה. "לכל משפחה יש נציג ואני מאמין, ואתה לא רוצה לפגוע באני מאמין. אתה דורש המון רגישות והמון סיכונים ברמה גבוהה. בכל יום אתה מתעורר ואתה לא יודע איך יראה היום שלך. אנחנו פועלים לפי רוב, מה שהמשפחות מחליטות זה המסר ועם זה הולכים. יש משפחות שלא מסכימות, וגם את הקול הזה צריך להישמע".
"זה כמו לנהל 240 לקוחות בו-זמנית", היא מוסיפה. "כל טעות, אפילו הקטנה ביותר, יכולה לגרום לכאב לב למשפחה. אסור לטעות באות, אסור לטעות בכלום''.
המתנדבים הם הלב הפועם של המטה. "זה המילואים שלנו", היא אומרת בגאווה. "אנשים נשארים עד 10-11 בלילה, ותחושת הביחד היא מה ששומרת עלינו. זה לא כמו מקום עבודה שאתה אומר היום אני חולה ולא מגיע''.
"רשתות חברתיות זה כוח אדיר", היא מסבירה. "בלחיצת כפתור כמה אחריות יש. בגלל זה אנחנו עוברים על התכנים לפני שאנחנו משדרים אותם לישראל ולחו"ל. הרשתות החברתיות הם כלי משנה תודעה לכל דבר''.
התוצאות מדברות בעד עצמן: מ-30% תמיכה בתחילת הקמפיין, לכ-70% כיום. אך מאחורי המספרים עומדים אנשים אמיתיים. "כל חטוף שנפגע שובר את הלב", היא מודה. "אני מרגישה שזו אחריות אישית שלי''.
למרות הקושי והעומס הרגשי, אוסטפלד נחושה להמשיך: "נדרתי שאני פה עד שכולם בבית, ואני לא עוזבת אותם. אני מקווה שהנכדים שלי יראו אותי כסבתא ואני אספר - את רואה את האיש הזה? הוא היה חטוף ואני עזרתי להביא אותו''.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו