בהתרגשות גדולה ולב נחמץ: כל מי שלב יהודי פועם בקרבם מתרגשים עד אין־קץ לראות את ילדינו בבית, אחרי יותר משנה במנהרות הרצח של חמאס. אין מי שיראו את מאות הרוצחים, שדמם של ילדינו נוטף מסכיניהם ומכלי נשקם, יוצאים מבית הסוהר לקול מצהלות חבריהם ומכריהם תאווי הדם ואכולי השנאה - ולבבותיהם לא יתחמצו.
תמצית ההבדל בינינו
דווקא בגלל הרגשות המעורבים הללו של גיל ורעדה, היום הזה הוא יום של גאווה להיות בן לעם היהודי ולמדינת ישראל. תמצית ההבדל בינינו לבין אויבינו מזדקקת ביום הזה.
יש כאן עם שקדושת החיים היא יסוד קיומו, ושכל רצונו הוא ברכה לו ולסובבים אותו, מול חברה שמעצימה את קדושת המתאבדים, מהללת רוצחי ילדים ונשים ובזה לחיים ולסבל של אחרים, ואף של עצמם. העם הזה, שבשנה האחרונה שילם במיטב בניו כדי להגן על מולדתו ועל ערכיו, נכון לקחת סיכונים (יש שיאמרו גדולים מדי) כדי להביא את בניו ואת בנותיו בחזרה לעולם החיים - בעוד אלו שמולנו, תמצית גאוותם היא על הורגם עוד ילד יהודי.
עם שלם היה מאוחד בשנה האחרונה בתפילות ובמאמץ לשחרור החטופים, וגם מי שלא מסכימים עם מחירה של העסקה היו חלק בלתי נפרד מהתפילות הללו.
המשימה רחוקה מלהיות מושלמת כשעדיין יש עוד חטופים שנשארו מאחור. משפחותיהם ודאי זקוקות לחיבוק ולהמון תמיכה. גם המשפחות שיקיריהן נרצחו בידי המחבלים שמשתחררים בימים אלה צריכות תמיכה וחיבוק. בעצם, עם שלם מבקש חיבוק וכוח.
זו אינה העת להיכנס להאשמות ולמתוח ביקורת איך וכיצד היה צריך לנהל את המשא ומתן עם הרוצחים. זוהי העת לתמיכה הדדית, לחיבוק גדול, ולתפילה שאכן נזכה לראות את החטופים כולם חוזרים ואת עמנו מתגבר על אויבינו, שעדיין קמים עלינו לכלותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו