כפיר ביבס בן שנתיים: "אני זוכרת שהבת שלי מחזיקה אותו והוא מתפוצץ מצחוק"

יש רגעים שבהם המציאות מכה בפנים. אנחנו מנסים להמשיך. לחיות לצידה. להיאבק. אבל אז אייל הצלם מניח על השולחן של עופרי עוגת יום הולדת ועליה נר עם הספרה 2 - והמציאות משתקת.

כפיר ביבס בן שנתיים. בעזה. התינוק הג'ינג'י, שנחטף בגיל 9 חודשים מניר עוז יחד עם אמו שירי ואחיו אריאל, הבן של ירדן שנחטף בנפרד מבני משפחתו, האחיין של עופרי, יהיה בן שנתיים בשבת. בעזה.

דודה שלו, עופרי ביבס־לוי, אחות של ירדן, לא מפסיקה לזעוק. כבר שנה ושלושה חודשים היא עולה על כל במה אפשרית כדי לפעול לשחרור כל החטופים, מחפשת כל רגע של נחמה. ועכשיו היא צריכה לציין יום הולדת לילד בשבי.

אנחנו פוגשים אותה בתחילת השבוע, עם התגברות השמועות על עסקה קרבה. עופרי עייפה ושבעת ראיונות, אבל חשוב לה לשמר את כפיר על סדר היום הציבורי.

"עד לחטוף האחרון"

"אלה ימים מתוחים וקשים מאוד", היא מנסה לשמור על חיוך אופטימי, "אבל אסור להוריד את הרגל מהגז. כל הדיבורים לא שווים כלום עד שאני לא שומעת שנחתם הסכם ומתחילה לראות חטופים חוזרים הביתה. גם כשיתחילו הראשונים לצאת, הלוואי בקרוב - שום דבר עדיין לא הסתיים. אנחנו פה עד לחטוף האחרון, ולא נוותר על אף אחד".

ובתוך המלחמה הארוכה והכואבת, שוב מציינים יום הולדת. "כל כך קיוויתי שלא אצטרך להתעסק שוב עם תאריכי יום הולדת, ולשבור את הראש איך אני מציינת את זה בלי שהם פה, בלי לדעת מה עלה בגורלם. אבל זה הגיע. אני מנסה לדמיין את כפיר כילד בן שנתיים, אבל אני לא מסוגלת".

היא בת 38, נשואה לדוד ואמם של תואם (5 וחצי) ונגב (3 וחצי). בנה השלישי, אפיק, כבר כמעט בן שבעה חודשים. עופרי גילתה שהיא בהיריון ימים ספורים אחרי תחילת המלחמה, ומעולם לא חלמה שאחיה ומשפחתו לא יהיו לצידם גם אחרי הלידה. עכשיו היא מסתכלת על אפיק שנעמד ומחייך בהנאה, והלב מתרחב.

"רואה את כפיר באפיק"

"אני רואה הרבה את כפיר באפיק, בבן שלי", היא מחייכת. "הוא עוד לא הגיע לגיל שבו כפיר נחטף, אבל הילד שלי זריז. אז הוא מתחיל לעמוד, והוא קצת הולך ואוכל, עושה חלק מהדברים שאפילו לא הספקתי לראות את כפיר עושה. אני זוכרת את כפיר זוחל, מתחיל לאכול אוכל מוצק. ילד בן שנתיים כבר רץ, מדבר, מבין את העולם. קשה לי מאוד לדמיין את כפיר ככה, בן שנתיים.

"הכל מתערבב, העצב והשמחה. יש לבן שלי בתוך איזה מובייל בובה של פיל כמו שהיתה לכפיר, ואני לא יכולה לתת לו לשחק בזה. זה יותר מדי. מצד שני, כשרק התחלתי לתת לו טעימות של אוכל מוצק, הדבר השני שעלה לי לראש, אחרי המתיקות, זה הסרטון ששירי שלחה לנו כשהיא מאכילה את כפיר ואריאל נרגש מסביבה, וטונטו הכלב שוכב לידם בסלון.

"אז אני כן מצליחה להתלהב מהמתיקות של הדברים. אבל כמו כל דבר בשנה ומשהו האלה, שום דבר לא שלם. תמיד משהו בבסיס עצוב, מזכיר. זה לא נהיה יותר קל".

ימי הולדת בשבי

והזמן לא עוצר. כל אחד מבני משפחתה שנחטפו כבר ציין יום הולדת בשבי, או שציינו עבורו. עכשיו, אומרת עופרי, היא כבר לא מסוגלת לראות את עצמה עומדת על במה וקוראת ברכה לילד שספק אם הוא שומע אותה.

"הרגשתי שאני לא מסוגלת לארגן מסיבת יום הולדת לילד שלא נמצא בה, במיוחד בימים כאלה. אז אנחנו מזמינים את הציבור לצאת ביום שבת כדי לזעוק שכפיר צריך לחזור הביתה יחד עם כל החטופים, ומזמינים אנשים למשמרת 101, ולכיכר, ולבגין, ולצומת ליד הבית, כדי לחשוב על כפיר ביום ההולדת הזה.

"ולמרות שאין לי כוח, כנראה אני כן אדבר בכיכר בשבת. והלוואי שאוכל להגיד כבר שנחתם הסכם, אבל נכון לעכשיו אגיע לכיכר כדי לדבר ולדרוש את כפיר בחזרה בבית, ולזעוק את הכאב שלנו ושלהם.

"יש המון חשיבות לכך שאנשים באים. אני כבר עייפה, אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא נכון לעשות. לראות אנשים שבמשך שנה ושלושה חודשים עדיין מצטרפים לכיכר, לא משנה איפה - זה נותן לנו, המשפחות, המון כוח. זה אומר שאף אחד לא שוכח את החטופים".

מעט מדי זיכרונות

הפעם האחרונה שבה עופרי ומשפחתה פגשו את כפיר היתה בראש השנה, כשבועיים לפני שהעולם קרס. לעופרי, שעברה מרעים לרמת הגולן באותו קיץ, יש מעט מדי זיכרונות מכפיר. אבל לפעמים, כשהיא עוצמת את עיניה, היא נזכרת ומחייכת.

"אני זוכרת אותי יושבת עם תואם, הבת שלי, על הספה האדומה מחוץ לבית שלהם - אותה ספה שהופיעה בסרטון שבו המחבלים פורצים אליהם הביתה - והיא מחזיקה אותו והוא מתפוצץ מצחוק. זה הדבר הכי חמוד שיש. הוא תינוק מתוק ורגוע. אני לא זוכרת אותו בוכה", צחוקה מתגלגל. "כפיר הוא פשוט תינוק רגוע ושקט וחייכן, וממש מתוק".

למרות גילם הצעיר, הילדים שלה יודעים שבני הדודים שלהם לא נמצאים. נגב, שגדול מכפיר בכשנה, היה מזהה בתחילה את כפיר בתמונות וקורא לו בשמו. "היום הוא אומר שבתמונה יש תינוק. תואם, שבדומה לאריאל חגגה לאחרונה יום הולדת 5, מנסה גם היא להיות פעילה כדי להחזיר אותם הביתה.

"תואם ראתה את העוגה ושאלה למי יש יום הולדת. סיפרתי לה שכמו שחגגנו יום הולדת לאריאל, למרות שהוא לא היה איתנו, בשבת זה יום ההולדת של כפיר, ואנחנו צריכים לציין יום הולדת בלי שהוא פה. היא מייד נכנסה למוד של עשייה, אולי כמוני. אמרה 'אוקיי, אני אכין עכשיו מלא מטוסים מנייר ונצייר עליהם ציורים והם יגיעו לאן שיגיעו, והם יידעו שאנחנו חושבים עליהם, לולי וכפיר ושישי ודודג'י' (שמות החיבה של בני המשפחה).

"היא קמה עם המחשבה הזו בבוקר, וביקשה בגן שיקפלו לה מטוסים מנייר כדי שנוכל להעיף אותם. זה כל הזמן נוכח אצלה. אריאל היה מאוד משמעותי עבורה, והוא מאוד חסר לה. היא מרגישה אותי בבית ומבינה שמשהו קורה, במיוחד בימים האלה. אני עדיין נאחזת בתקווה שנראה אותם פה בבית. אני מרגישה שקשה לי לבקש מהם להחזיק עוד קצת, אבל אין ברירה.

"ואם אתם שומעים אותי", היא פונה אל שירי, ירדן, אריאל וכפיר, "אתם חייבים להחזיק מעמד. אנחנו לא מוותרים עליכם, ומחכים לכם, ומתגעגעים כל כך, ומוכנים לקבל אתכם פה עם כל מה שתצטרכו, כדי לשקם את החיים האלה. אלה רסיסים של תקווה שיש לי כבר יותר משנה. הלוואי שיהיה לנו נס, ושאולי יום ההולדת של כפיר יביא את הבשורה שכולנו מייחלים לה.

"ואם אוכל לפנות מפה לראש הממשלה, אני רוצה להגיד לו שדי. צריך לסיים את הסיוט של כולנו. זו באמת תחושה כאילו זה הצ'אנס האחרון, והכל בידיים שלך, ואתה יכול לעשות את זה. כולי תקווה שזה יקרה הפעם".