היה משהו שונה הערב (שלישי) בכיכר החטופים, שלא היה באוויר בשנה האחרונה. התסכול, הזעם והייאוש התחלפו בתקווה שעברה כחוט השני בין כל משתתפי העצרת. צעירים וצעירים פחות, דתיים וחילונים, אלו שהופיעו על הבמה ואלו שחזו בהם מן הקהל. תחושה מפויסת שאולי עוד רגע זה קורה.
הכיכר הזאת ידעה בעיקר עצב בעת האחרונה, ומסמנת כמובן את התחושה הכללית של אזרחי ישראל ב־15 החודשים האחרונים. היו שמחות ורגעי אושר, עניין של אסקפיזם רגעי שנעטף תמיד בחדשות הקשות מכל הגזרות, ובעיקר במחשבה על החטופים. אמש, לרגע אחד ועל אף חוסר הוודאות, ניתן היה לחוש שהכמות הגדולה מתמיד שהגיעה לאירוע, הרגישה תחושה שונה.
כאשר עלו עומר אדם ואביב גפן לבמה נזכרו המבוגרים יותר שגם הם, בדיוק לפני שלושים שנה, שמעו את אביב שר בכיכר גדולה ומבטיח שיהיה טוב ושיהיה שלום. בפעם הקודמת הלילה ההוא הסתיים בטרגדיה. הפעם, כשאביב ביקש להיות מאוחדים ולזכור שאנחנו ישראלים, כולם קיוו שהסיום יהיה קצת אחר.
בניגוד להרבה הפגנות שיצאו מהכיכר הזאת, לשחרור חטופים או נגד הרפורמה המשפטית, הפעם לא נראו מפגינים נגד.
לערב אחד בתל אביב, לא היה מקום לפיצול או למחלוקת. זה היה רגע זמני, כמובן, ולא משקף את החברה הישראלית השסועה, אבל הוא סימן שוב את המילה שחזרה על עצמה שוב ושוב לאורך הערב: תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו