אחרי חודשים שאירח רק עיתונאים זרים, אורי מחכה לתיירים שישובו לגליל: "יש דרך לפתור את המצב"

"תגידי, מבחינת מחבתות וסירים, אנחנו מסודרים?" שואל אורי זכריה (66) את סנאא, העובדת שמכינה לנו ארוחת בוקר מצוינת. זה מה שהוא עושה בימים אלו, עובר על כל פרט כדי שהכל יהיה מוכן לקראת התיירים שיחזרו לגליל.

אנחנו נמצאים ב"גרנד ויסטה", מלון בוטיק מקסים בכפר יובל, עם 8 סוויטות מפנקות ומוקפדות שיכולות להכיל עד 35 אורחים. המלון מאובזר בספא ובבריכה שפעילה כל השנה, חדר אוכל עם מטבח פתוח, ובו שולחנות מכוסים מפות לבנות וערוכים - מחכים לאורחים שיבואו. מתי? זו שאלה טובה.

יובל היה אחד מהיישובים שפונו באצבע הגליל. המלון של זכריה היה סגור כל התקופה הזאת פרט לחודשיים, שבהם צוות של ערוץ החדשות האמריקני "פוקס ניוז" ביקש להשתכן בו. עכשיו הם עזבו והתיירים הישראלים טרם שבו. אבל אורי לא מודאג. "אני מאמין ביכולות שלי, ביכולות של הצוות. אנחנו עובדים עם מגוון רחב של קהל ויודעים להביא לקוחות. יש לנו יתרון שאנחנו חצי פנסיון ואנחנו כשרים", הוא מצהיר.

בזמן המלחמה חילק זכריה את זמנו בין ילדיו בכפר סבא ובפתח תקווה, ולעיתים שהה בכפר יובל עצמו, כשהתאפשר.

זה לא כמו לגור בכפר רפאים? איך היית פה כשהיה ריק?

אורי צוחק. "אז מה?! זה הבית שלי. לא מפחידה אותי הבדידות. אני כבר הרבה שנים חי לבד, הכל בסדר, אני לא מתרגש מזה. אבל היו כאן 70-60 איש. יש כאן כיתת כוננות, יש את המבוגרים שלא עזבו, יש חקלאים שנשארו לטפל בחיות המשק, אז המקום לא התרוקן לגמרי".

נ.ט בשער היישוב

את היישוב יובל הקימו עולים מכורדיסטן בשנות החמישים המוקדמות. ב־1956 הם עברו לירושלים, ולמקום הגיעו עולים מקוצ'ין שגרים במקום עד היום, או נכון יותר - עד שפונו בתחילת המלחמה. את המלון הקים זכריה לפני 16 שנה. הוא הגיע למקום חמוש בחלום לגור בגליל, אבל בניגוד לאלה שרק חולמים - הוא גם הגשים.

"כשהקמתי את המלון לא ידעו בארץ מה זה מלון בוטיק. היתה פה מזבלה עירונית. הייתי צריך להתחיל מאפס", הוא מספר. הוא רכש את השטח לאחר שננטש בנסיבות טרגיות 34 שנה קודם לכן: בשנת 1975 חדרו מחבלים לכפר יובל, פרצו לבית ולקחו את תושביו כבני ערובה. שלושה נהרגו בפיגוע הנורא ההוא.

הטרגדיות לא מרפות מהיישוב הקטן. לפני שנה נהרגו ביובל אם ובנה. "ברק, הבן, היה בכיתת כוננות. מחבלים מהכפר הלבנוני הסמוך ראו חייל לבוש מדים ועקבו אחריו עם משקפת. הוא נכנס הביתה, ישב לאכול צהריים עם מירה, אמא שלו, וטיל נכנס מהחלון, הרג אותם ופצע את האבא. זה היה בינואר לפני שנה. לא היתה כל כך מודעות אז שחיזבאללה צופים בכל דבר. זאת היתה תחילת המלחמה".

בספטמבר ספג המקום פגיעה נוספת. "היו התרעות על פיגועים בשערים, כי כולם שם לובשי מדים, אז הרחיקו את השמירה מהשער ושמרו על הכניסה מרחוק. אחרי שבועיים מישהו החליט שחוזרים לשערים. ארבע שעות לאחר מכן הגיע טיל נ"ט מונחה ופצע שלושה באורח קל, בינוני וקשה. הפצוע קשה עדיין בשיקום בבית לוינשטיין", מספר זכריה.

"להשאיר צבא על הגדר"

אבל אנחנו כאן, עכשיו, בהפסקת האש, נאחזים בתקווה, בחיים. אורי בוחר בקבוק יין מתוך האוסף הגדול שמכסה את הקירות ופותח אותו. הוא מבין ביין וגאה באוסף שלו, המונה 600 בקבוקים שהתיישנו בחביות. הוא מצהיר שכל היינות שלו מהגליל. אורי הוא לוקל פטריוט גאה.

אתה חושב שהמצב יחזור לאיך שהיה לפני המלחמה?

"הצפון יחזור, אבל לא מייד. התיירים יחזרו עוד מעט, התושבים לא ימהרו לחזור. יש פה אכזבה, כי לא חיסלו את חיזבאללה לגמרי. בשביל שיהיה פה שקט צריך לחסל את ראש הנחש, את איראן".

אורי כועס על ממשלות ישראל לדורותיהן. "אף אחד לא בא ואומר לנו את האמת, שנחיה על חרבנו. כשיגידו את זה - אני אחליט אם אני גר פה או לא. ואם כן, אז שיכירו במצב ויתמודדו איתו: שישאירו צבא על הגדר, כיתות כוננות כמו שהיה לפני עשר שנים, בט"שיות בבוקר ובערב, מבצעים. אם רוצים, אפשר לפתור את הבעיה. אי אפשר להשאיר 70 ק"מ בלי חיילים".

ב־7 באוקטובר "גרנד ויסטה" היה מלא. "אני לא ידעתי כלום", משחזר אורי. "בשבתות אני מתנתק, לא רואה חדשות, בלי טלפון. קמתי בבוקר רגוע, התארגנתי וירדתי לחדר האוכל, פתאום אני שומע מהאורחים שלי שיש מלחמה. סירבתי להאמין שזה קורה. בעשר בבוקר כולם כבר עפו הביתה. אוי ואבוי אם חיזבאללה היו חודרים לישראל. למזלנו לא קרה כאן שום דבר באותו היום".

מאז, כאמור, היה המלון סגור פרט לאירוח צוות "פוקס ניוז". בתחילה חששו בצבא שהצילומים שלהם יסייעו לחיזבאללה, "אבל חיזבאללה לא היה צריך אותם, הם ידעו עלינו הכל", מודה אורי.

מאז הפסקת האש ההזמנות מטפטפות בזרם הולך וגובר. בחודש שעבר אירח המלון "כנס חוסן", ואפילו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט התארח במקום. תמונתו מחובק עם זכריה מתנוססת ליד שולחן הקבלה. "אני חוזר לעבודה בשביל הנפש שלי ובשביל העובדים, לשמר אותם, להניע את הגלגלים מחדש, למלא את המזווה, לנקות, לכבס הכל מחדש, שייראה מיליון דולר. אני לא יכול להרשות לעצמי לפשל", הוא אומר ולוגם מהיין.