רוקדת אל העתיד: "אותי חינכו להמשיך לזוז, גם אם לפעמים צריך לשכב בצד הדרך"

ב־7 באוקטובר התעוררה לריסה קצבמן (57), מורה לבלט קלאסי ממטולה, מטלפון של בתה הבכורה ששהתה באותו זמן בסוף שבוע בתל אביב. היא זאת שסיפרה לה שיש אזעקות.

"קמתי וראיתי את כל הכאוס שהיה, וממשיך להיות במובן מסוים. אפילו לא עצרתי רגע לחשוב מה אני מרגישה. הייתי בתנועה כל הזמן. פוניתי יחד עם תושבי מטולה למלון בטבריה. אחרי שבועיים הבנתי שזה לא בשבילי. תחושת הפליטות שסיפרו עליה הדורות הקודמים במשפחה חזרה אלי, רק הפעם היינו פליטים בארץ שלנו.

"הרגשתי חוסר שליטה על החיים שלי, תחושה שמאוד לא התאימה לי, אז די מהר התחלנו לחפש פתרונות אחרים למגורים, למרות שלא האמנתי שזה הולך להימשך כל כך הרבה זמן. הייתי כל הזמן אופטימית, אמרתי לעצמי ולסובבים אותי שעוד קצת ועוד קצת... מובן שבכל הזמן הזה היו לי רגעי משבר, אבל לא האמנתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן. ובאמת, לפני שפוניתי ממטולה ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי מהבית. הבנות שלי הבינו מייד שזה יהיה ארוך, אבל אני לא". 

לריסה גבוהה, יפהפייה, מטופחת והיא משדרת עדינות, חום ועוצמה בו־זמנית. היא מלמדת בלט בכפר בלום ובקיבוץ געתון. כשעזבה את המלון, שכרה דירה בראש פינה ולאחר מכן בגעתון, כדי להמשיך להתגורר בסמוך לעבודה.

"נוסעת בצירים מטווחים"

"המשכתי ללמד כשהתאפשר, נוסעת בצירים מטווחים. נוצרה שגרה מטורפת. הייתי אופטימית כל הזמן, אבל היו אנשים שאמרו 'את למטולה כבר לא תחזרי'. סתם רואי שחורות. כל הזמן הזה התגעגעתי בעיקר הביתה, לאוויר של מטולה, לנוף, להיות בד' אמותיי, במיטה שלי, באיזושהי ודאות, שבשנה הזאת למדתי לחיות גם בלעדיה".

לריסה היא לא רק מורה לבלט - היא מחנכת. "אני מאוד אוהבת את החקלאים כאן ורואה שחינוך מאוד דומה לחקלאות. אני מגדלת ילדות מכיתה ג' עד י"ב, ובטח שאני לא יכולה לעזוב אותן, במיוחד לא במצבים כאוטיים כאלה. אני מלמדת לזוז. אותי חינכו להמשיך לזוז, להיות בתנועה, גם אם לפעמים צריך לשכב בצד הדרך", היא אומרת ומחייכת. 

קצבמן פונתה מביתה ב־8.10. כשכיתת חיילים ביקשה ממנה להשתמש בו, הבינה שהמצב רציני. "החיילים נשארו אצלי בבית עד שהיה מסוכן מדי אפילו בשבילם. הרחוב שלי היה אחד מהמטווחים ביותר במטולה".

היא מספרת שלא היה יום שבו לא רצתה לחזור, גם בתקופה שכבר לא גרה במלון. במהלך המלחמה, כשהתאפשר, היא היתה עולה הביתה, למושבה, לבדוק מה קורה עם הבית. "הרגשתי שמטולה זה כמו אדם אהוב שחלה ואני צריכה לבקר אותו. יום אחרי הפסקת האש התחלתי להתארגן מחשבתית לחזרה".

למזלה, ביתה נפגע קלות יחסית לשאר הבתים ברחוב שלה. "אני כאן. לאט־לאט גם הנשמה תחזור הביתה. הימים הראשונים של העבודה הקשה היו קסומים. אני אולי מנותקת או אולי אופטימית חסרת תקנה, אבל אני לא מתעסקת בפחד. הטבע המטורף של מטולה, האוויר הקר הזורם מהחלון כשאני ישנה, הקפה בבוקר - אני מתרכזת באלה, לא בפחדים ובחששות".

בתה הבכורה, בת 25, היא סומליירית מומחית שלמדה את המקצוע במכללת תל חי. לדברי אמה, היא קשורה מאוד לאדמה ומחכה שייפתחו מקומות הבילוי וההסעדה כדי שתוכל לחזור גם היא לצפון ולעבוד בו. בתה הצעירה, בת 18, לומדת בימים אלו בירושלים בתוכנית להכשרת רקדנים של להקת ורטיגו, וחוזרת בכל סוף שבוע. "שתי הבנות שלי מקפידות מאוד לבקר כאן הרבה. הן מתגעגעות מאוד־מאוד. אני די בטוחה שהן יחזרו לגור כאן".

חזרה למושבה ההרוסה

"במטולה יש משפחות שורשיות שגרות יותר מ־100 שנה במקום. אני, כבת למהגרים ופליטים, מסתכלת עליהם בהערצה. אני מאוד רוצה שלבנות שלי תהיה פיסת אדמה שתהיה שייכת להן והן אליה. שלא משנה לאן הן ילכו, יהיה להן לאן לחזור. התאהבתי במטולה ממבט ראשון. הבנתי שהאנשים שגרים שם צריכים ורוצים להיאחז במקום. אני מרגישה שייכות לרעיון של 'להיאחז מאהבה'".

במטולה עצמה ההרס ניכר. בתים רבים נפגעו ישירות או מרסיסים. רחוב הראשונים הציורי הרוס, העסקים סגורים, זגוגיות חלונות מנופצות, רסיסי מיירטים על הכבישים החרושים משרשראות הטנקים. "נכון, מה שקרה במושבה כואב, אבל אני מנסה לראות את העתיד, ואיך כל יום זה נראה קצת יותר טוב. אני יודעת שהעתיד יהיה טוב, ואני חיה לתוך העתיד הזה", מסכמת לריסה.