גלי וזיוי שלנו הם עולם שלם. כבר 456 ימים הם נקראים בתואר המצמרר חטופים.
האחיינים האהובים שלי הם ילדים של, אחים של, דודים של... הם משפחתיים, מצחיקים, ממגנטים, אוהבים כדורגל, אוהבים לטייל, לעשות שטויות, לבלות.
היום הם לא מחייכים, הם מפוחדים, מורעבים, מאוימים, וסביר להניח מיואשים ולא מבינים איך יכול להיות שהם כל כך הרבה זמן בגיהינום.
הם רק רוצים את אמא. להרגיש שוב בטוחים ומוגנים, ולא מאוימים בכל שנייה על חייהם. הם רוצים את הזכות הבסיסית של כל אדם: להיות חופשיים.
בשבוע שעבר ציינו חנוכה שני שלהם בשבי. עונות מתחלפות ושוב קודר וקר. הפחד משתק, המחשבות עליהם אינן מרפות ולו לשנייה. כל פעולה יומיומית מלווה ברגשות אשם. נעים בין תקווה לתקווה. פועלים כל יום, כל היום, להצלתם. מתחננים על החיים שלהם ושלנו.
פחד הוא הרגש שמלווה אותנו. פחד על החיים שלכם. פחד שעוד חיילים ייהרגו בניסיון להציל אתכם. פחד מדפיקה בדלת. פחד שהעם יתעייף. פחד מנורמליות כשהמציאות שלכם היא לא נורמלית, לא אנושית.
אומרים לנו שיש כל הזמן מגעים, אך הם מתנהלים בקצב איטי. ואני צועקת: אין להם זמן!!! מה לא ברור?! הזמן הוא האויב הכי גדול שלהם. גם של החיים וגם של החללים.
גלי וזיוי נחטפו משטחה של מדינת ישראל הריבונית. הם הופקרו בשבת השחורה ומופקרים בכל רגע מאז. חובתה של ממשלת ישראל ליזום ולפעול להשבתן המיידית של כל הנשמות המעונות במנהרות חמאס. מתווה שכולל את כולם עד שאחרון החטופים יהיה על אדמת ישראל; הסכם שיש בו התחלה וסוף, תחום בזמן, שאינו מותיר אף אחד מאחור לגורלו.
כולם במצב הומניטרי קשה. השבתם המיידית של כולם, החיים לשיקום והחללים לקבורה מכובדת, היא חובתה המוסרית, הערכית והיהודית של מדינת ישראל. רק כשזה יקרה, המדינה שלנו תוכל לרפא את הפצעים ולהתחיל בתהליך שיקום.
גלי וזיוי אהובים, תחזיקו מעמד, תעבירו אנרגיות אחד לשני כפי שרק אתם יודעים. תאחזו חזק באמונה ובתקווה שעוד מעט הסיוט הזה ייגמר ואתם תחזרו לחיים שכל כך מגיעים לכם.
הכותבת היא דודתם של גלי וזיו ברמן, שנמצאים בשבי כבר 457 ימים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו