שנה חדשה, והחטופים עדיין בעזה: התגמשות היא לא כניעה - זו הצלת חיים

שנה חדשה החלה, כך אומר לוח השנה. אבל התאריכים הם רק מספרים ביום הבלתי נגמר של 7 באוקטובר. כבר 455 ימים שאני לא מצליחה לזכור באיזה חודש אנחנו, איזה חג עבר ואיזה מתקרב, ואיך יכול להיות ששוב הגענו לשבת. מזל שמדי פעם עונות השנה משתנות, ואז אני מתפקסת. אבל אז גם נבהלת, כי לא מאמינה ששוב חורף. שוב גשום וקר. גם שם.

אנחנו חיים במחזוריות של ימי שנה. אבל מה עושים כשנוספו כל כך הרבה? יום השנה ל־7 באוקטובר, ימי הקבורה - הראשונה והשנייה של אבי ואמי, היום שבו איתי נרצח, וימי ההולדת של שלושתם. עוד ועוד נקודות ציון שמנכיחות שהזמן זז, אבל כלום לא זז.

בשנה האחרונה נוצרה גם מחזוריות חדשה, מחזוריות הטרפוד: שוב ושוב אותו הסיפור, שבו נפתח חריץ בדלת המשא ומתן ומספרים לנו שהפעם זה רציני, ואפילו שומרים על שתיקה לזמן מה. אנחנו, שכבר למודי ניסיון רע, לא נופלים בפח - אבל כל כך רוצים להאמין. בדיוק ברגע שבו מגיעה האמונה כי הפעם זה אמיתי, נשמעת על ידי אחד מקודקודי הטרפוד האמירה שאין בכוונתנו לסיים את המלחמה. ושוב נפלנו בפח.

כאלה אנחנו, בני האדם - כל כך רוצים כבר סוף טוב. כל כך רוצים כבר לדעת שיכול להיות טוב.

אבל הממשלה שלנו והעומד בראשה מוכיחים לנו ההפך: אינטרסים פוליטיים ואישיים חשובים מחיי אדם, הישרדות מפלגתם חשובה מהישרדות אזרחיהם הנמצאים בסכנת חיים מיידית.

ב־2023 פגשנו את הרוע המוחלט של אויבינו ואת רגעי חוסר האונים הכואבים ביותר שלנו. אבל מהחורבן הזה עוד האמנו שיגיע שינוי בתוך עמנו. ואכן, בשנה זו המדינה שלנו הצילה והחזירה 110 נשים, ילדים וגברים.

2024 הביאה איתה חושך פנימי נורא. שנה של אפס הצלחה מדינית בהצלת חיים. וכנראה גם אפס מאמץ, או גרוע מכך - מאמצי טרפוד. שנה שבה בעיקר היינו עסוקים בלחסל ולנקום במקום בלהגן ולהציל. שנה שבה מתוך עמנו נשמעים קולות המתנגדים להחזרת החטופים, להצלתם.

ובתוך הכאוס הערכי והמוסרי שנחווה כאן השנה, חייבים לומר בבירור: ברגע זה 100 מאנשינו, אזרחים וחיילים של המדינה, שנחטפו מתוך גבולותיה, מוחזקים על ידי מחבלי חמאס. חלקם כבר איבדו את חייהם, ואחרים נמצאים בסכנת חיים מיידית. מי שאמורה להיות ערבה לחייהם ולגורלם היא המדינה שלנו. המדינה שבה קיים חוק יסוד, המבסס את כבוד האדם וחירותו כעיקרון בסיסי בחיים פה. חוק שהמדינה מפירה כבר 455 ימים בכך שהיא שוללת מ־100 מאזרחיה את הזכות לחירות עבור החיים, והזכות להיקבר בכבוד עבור מי שכבר איננו בחיים.

יש דרך אחת ויחידה להחזיר את כולם - לסיים את המלחמה, וחייבים כבר לעשות זאת. זה קודם כל האינטרס שלנו כמדינה וכחברה. אם נדרשת התגמשות, נזכור: התגמשות היא לא כניעה, התגמשות היא הצלת חיים. כן, יידרשו מחירים כבדים, אבל את המחירים הכבדים באמת משלמים החטופות והחטופים בכל רגע ורגע שלא מצילים אותם. ואת המחירים הכבדים באמת שילמו כבר רבים מדי בחייהם, ובהם איתי אחי. את המחירים הכבדים תשלם החברה שלנו שנים קדימה, על החרפה שמתרחשת כאן, אם במקום להציל ולהחזיר יבחרו להקריב.

יש דרך אחרת, וחייב כבר להיות פה אחרת, ולשנה החדשה - נדרוש שיהיה אחרת.

אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר. ואני אומרת שכבר כל כך כל כך חשוך פה, אפשר כבר שיעלה השחר?

הכותבת היא אחותו של איתי סבירסקי, שנחטף לעזה מבית אמו בבארי ושרד 99 ימים, עד שהשובה שלו ירה בו. בדצמבר גופתו הוחזרה, והוא נקבר בין שני הוריו בקיבוץ