בבוקר 7 באוקטובר, טל, אשתו עדי וילדיהם נווה ויהל נחטפו מביתם בקיבוץ בארי. שלושה בני משפחה נוספים שלנו נרצחו באכזריות. הילדים של טל, הנכדים שלי, היו בשבי יחד עם אמם וסבתם במשך 50 יום. הם חזרו, אבל הנפש והלב שלהם נשארו שם, עם אבא, בעזה.

אני רוצה לפנות אליכם, מקבלי ההחלטות, בשם נווה ויהל שכבר יותר משנה מדמיינים את הרגע שבו יזכו שוב להניח ראש, עטופים בחיבוק של אבא שלהם. ילדים מדהימים, שלמרות התופת שעברו לא מאבדים תקווה ואמונה. אבל עדיין, הם חווים גם כל כך הרבה אכזבות וכאב. כשעוד חג חולף, עוד יום הולדת צוין, עוד עונה התחלפה - ואבא עדיין לא כאן.

לפני כמה ימים יהל שמעה קול של גבר מחוץ לדלת הבית, ובתמימות שוברת לב שאלה: "זה אבא? אבא חזר?". אתם מבינים? אבא שלהם במרחק נגיעה מכאן, או יותר נכון - במרחק החלטה מכאן.

הלב מתרסק בכל פעם מחדש ואין אוויר לראות שני ילדים, רק בני 9 ו־4, שמתעוררים בלילה ומבקשים אותו, שחסרים אותו, שרואים כל כך הרבה אבות מסביבם, אבל לא את אבא שלהם.

הניצחון - לא בפסגת החרמון

המתח והחרדה גדלים עם הזמן, מלווים כצל כבד. הם יודעים מה הוא עובר, הם היו שם, זה לא משא שילדים צריכים לשאת, זה לא הגיוני, זה לא הוגן, זה חייב להסתיים.

בינתיים, חברי הכנסת והממשלה רבים ביניהם על ליטרת הבשר, בזמן שהחטופים גוססים מרעב. מה היה קורה כאן ואיך כל העולם היה נדהם לראות אם מדינת ישראל היתה שוב מראה את מה שמייחד רק אותה - "כל אחד חשוב ולא משאירים אף אחד מאחור!".

ראש הממשלה, הניצחון הדחוף והחשוב לא נמצא בלבנון ובפסגת החרמון, הוא נמצא בדרום. בלי הסדר ברור כל החטופים לא יחזרו הביתה. זה לא עניין פוליטי, זה עניין של ערכים, של חיים ושל משפחות שמבקשות רק דבר אחד - להחזיר את אהוביהן. והזמן הולך ונגמר.

הפסיקו את הסיוט של אי־הוודאות, השיבו את הילד שלי, את האבא של הנכדים שלי הביתה. השיבו את כל 100 החטופים והחטופות הביתה. השיבו את כל עם ישראל הביתה - לעולם של שפיות.

הכותב הוא אביו של טל שהם, ששבוי בעזה