גנני העתיד: גל ורועי חזרו לשקם את מטולה ומקווים שהמושבה המופגזת "תחזור להיות פנינה"

"בהתחלה רצינו לקרוא לעסק שלנו 'מחזירים פעימה'" - מסבירים גל תמיר ורועי סוקולובסקי (סוקו), בעודם משליכים כמויות אדירות של גזם מחצר אחד הבתים במטולה שאת גינתו הם מנקים עכשיו. הצמחייה שגדלה פרא ב-14 החודשים האחרונים חוסמת את הכניסה לבתי התושבים שרוצים לשוב אליהם.

שניהם היו במילואים שנה שלמה, גל בעזה ורועי בלבנון. עכשיו חזרו הביתה, למטולה; צעירים, יפים, חדורי מוטיבציה ואידיאולוגיה.

למה אתם גננים?

"מכמה סיבות: אנחנו באמת מאמינים שזאת עבודה שצריכה להתבצע, האדמה היא החיים של כולנו פה במטולה. אנחנו פשוט נורא מחוברים לאדמה ומתקשרים עם הצמחים יותר בקלות מאשר עם אנשים לפעמים. מעבר לזה שזאת עבודה מבורכת ומקודשת, זאת דרך טובה להתפרנס. אז אנחנו עובדים ומתפרנסים בכבוד".

לפני המלחמה שניהם טיילו בעולם. רועי בן 25, גל בן 24. גל שירת באגוז, רועי היה חפ"ק מח"ט 769 צנחנים. גל היה מאמן ושחקן מקצועי של הוקי קרח ורועי היה במרכז אמריקה שנה. כדי לדבר איתנו הם לוקחים הפסקה קצרה, ועושים לנו סיבוב מסביב לבית שבו הם עובדים.

הם מספרים שהמנקה הדרוזית שהגיעה הבוקר ברחה אחרי שראתה את העכברים במטבח, ומצביעים על שיחי הענק שגדלו והצילו חלק מהבית מפגיעות רסיסים. בחלק אחר הרסיסים פגעו, ובמבט לא מקצועי – הבית לא נראה ראוי למגורים.

מלחמה בפנסי לייזר

גל גר במושבה לבד, רועי גר עם אבא שלו שלא עזב את המושבה מאז 7.10, כי שירת בכיתת כוננות. כל האחים של גל התגייסו למילואים, וגם אביו, תא"ל מיל' צ'יקו תמיר. "אנשים לא להוטים לחזור לכאן, כי המלחמה לא נגמרה בתחושת ניצחון. נכון שעכשיו יש כמה דגלי ישראל שתלויים בכפרים בלבנון, אבל עוד חודש אנחנו יודעים שהם יוחלפו בדגל חיזבאללה", מסביר גל.

רועי מספר שתושבי הכפר הלבנוני קילא, הצופה על המושבה, היו מאירים לתוך הבתים בפנסי לייזר. כשהיה חייל בסדיר היה מסנוור אותם חזרה. ברור לו שהלייזרים יחזרו. "אי אפשר לעבוד עלינו, אומר רועי נחרצות, "הייתי בכפר קילא, ראיתי מה הולך שם, עובדים, אבל זה לא מספיק".

גל מוסיף: "בחיים לא נגיע למצב של 100% ניקיון פה. צריך לשנות את תפיסת העולם. אנחנו נהיה פה וכל מי שכאן יצטרך לדעת שקצת מסוכן ואין מה לעשות. לחיות במטולה זה אקסטרים".

הם מספרים שמסלול טיול האופניים שלהם לפני המלחמה היה על הגדר. עכשיו המסלול סגור אבל ברגע שיפתח – הם יחזרו לרכוב בו. מבחינתם הכל צריך לחזור למה שהיה לפני המלחמה, מתוך ידיעה שקצת מסוכן. "מי שבחר להקים את מטולה כאן – לא חשב אסטרטגית", פוסק רועי ומסביר שכפרי האויב גבוהים מהם וחולשים על בתי המושבה.

"כמו מדריך תיירים"

הם נזכרים בתחילת הכניסה הקרקעית ללבנון, שהאזור כולו הרגיש כמו עזה, עם שיירות של טנקים ברחובות, פיצוצים כל היום, וחיפושים אחרי מחבלים.

"אתה יורה מתוך מטולה, ויש פצועים, וכטב"מים, וזיק באוויר 24/7. הם היו מעלים איזה אמצעי מודיעיני לשמיים, רואים איפה ממוקמים הכוחות, ושעה וחצי אחר כך היה מתפוצץ עליהם כטב"ם שיורד כמו איזה טיל. בתחילת המלחמה כולם ירו באוויר בכטב"מים, למרות שלא היה סיכוי להפיל אותם. הם טסים מהר מידי", מסביר רועי.
גל אומר שכשהוא מסתובב במושבה הוא נזכר מי נהרג איפה ומי נפצע איפה. "המשפחה באה לכאן רק בסופ"ש. וכשעשיתי להם סיבוב, הרגשתי כמו מדריך תיירים בבארי".

אז מה יהיה פה לדעתכם?

"הלוואי שהמקום הזה יחזור להיות פנינה. לפני המלחמה היו פה סטודנטים ואווירה ובארים והפנינגים והופעות, פיצריה והמבורגר ובר יין ושני בתי קפה ופודטראקים", אומר רועי וגל מוסיף: "לפני המלחמה הייתי חודש במונגוליה וחודש בפיליפינים וידעתי שלא חסר לי במטולה כלום. יש לי בית קפה בבוקר ומקום לאכול בערב וחברים שבאים ויושבים ומסיבות בחאקורה. לא היה שטח אחד למכירה במושבה, היום אפילו הסופר סגור. בשביל סיגריות צריך לנסוע 20 דקות לקריית שמונה. אבל לפני הכל צריך לשפץ את הבתים ואת התשתיות".

גל: "כל מה שכרוך בעבודת כפיים, כמו שיפוץ הבתים, מצריך מוטיבציה וזמן. ואחרי שנשקם הכל, אני מקווה שיחזרו גם העסקים והתרבות, ושירימו כאן למטה כמה מבני הייטק, בית חולים בקריית שמונה, רכבת עד קריית שמונה שמדברים עליה כבר שנים. ואז כבר יבואו משפחות צעירות. זה האתגר הגדול. צעירים יחזרו הנה יחסית מהר, כי זה הרפתקני ומגניב. השאלה מתי יחזרו הנה משפחות, שיגידו 'כאן אני רוצה להקים משפחה ולא לזוז מטר'".

"חייבים שהממשלה תזרים לפה כספים, לעודד חברה צעירים לגור כאן, אחרת מטולה תהפוך למנרה: הצעירים יעזבו, האוכלוסייה תזדקן והמקום יהפוך לאנדרטה", מסביר רועי. "יש כל מיני עמותות שפועלות עכשיו כדי להחזיר משפחות צעירות, שזה מדהים. אבל הבעיה היא מגיל 25 ומעלה. המלחמה עשתה איזה איפוס, איזה סינון. גרמה לאנשים לחשוב מה הם רוצים לעשות בחיים: להקים משפחה, להתבסס כלכלית, ביום רגיל זה היה המקום הכי טוב לעשות את זה".

"פעם היה כאן הכל, עכשיו הכל מת", מוסיף רועי. "איך אני יכול להגיד לאמא עם שלושה ילדים שתבוא לגור כאן?! היום רוב העסקים שהיו בקריית שמונה העתיקו את עצמם למרכז. שם יש הרבה יותר אנשים והם מצליחים יותר. מצד שני – בצפון יש הרבה אפשרות לצעירים לחסוך. הרבה הגיעו למכללת תל חי, התאהבו בצפון, התחתנו ונשארו באזור. אבל פינו אותם ואני לא חושב שהם יחזרו".

"אנשים מחכים שיגידו להם. אבל אין למה לחכות, כל אחד יכול לחזור הביתה, להפעיל את הברזים, ואם החשמל לא עובד – לתקן אותו, ולפנות את הגינה. אנחנו החלטנו שבכל גינה שאנחנו עובדים, אנחנו עושים גם איזה ויש קטן בחוץ. זה נותן הרגשה טובה יותר לחזור הנה", מסביר תמיר. "רוב החבר'ה שלנו עדיין לא חזרו למושבה. בשביל זה צריך מוטיבציה, רגליים ידיים וגב. אבל שכחנו מה זה מאמץ, כשאתה גדל כאן אתה מתאהב בפשטות, בטבע, במים, בנוף, בעצים, זה הופך להיות חלק ממך", הוא מסכם.

להיזהר מפנצ'ר מרסיס

"בת הזוג שלי מפתח תקווה, הלוואי שהיא תרצה לבוא לצפון. היא הגיעה בסופ"ש האחרון, זאת היתה הפעם הראשונה שלה בחיים במטולה. איך אני יכול לשכנע בן אדם? אני מביא אותה לבתים הרוסים. נכון, הבית שלנו עומד ובסדר, אבל הקונטרסט מטורף. בבית הכל כיף, אבל כשנוסעים ברחובות זזים ימינה ושמאלה בשביל לא לעלות על רסיס ולאכול פנצ'ר", אומר רועי בכאב.

"יכול להיות שאנחנו חריגים, אנחנו משוגעים. לכל השאר צריך לתת סיבה לחזור. צריך למלא את הוואקום בכל רעיון שהוא. הופעות, הרצאה, מספיק שאנשים יאהבו, יסתכלו. אנשים מתים לעלות צפונה, אבל אין להם סיבה. צריך לתת להם סיבה לבוא, להשאר פה יותר מכמה שעות, להבין מה קורה, ושכל אחד יתרום את חלקו", חותם תמיר.