כל רצונה של חנה קציר היה לשוב לבעלה רמי - היום היא נטמנה סמוך אליו בקיבוץ שכה אהבה

גם הלב הענק של חנה קציר כבר לא יכול היה יותר להתמודד עם הזמן המייסר, שחלף מאותו 7 באוקטובר, ארור.

חנה איבדה בקיבוץ ניר עוז את בעלה רמי ויותר מאוחר קיבלה בשורה שבנה אלעד נרצח בשבי. היא איבדה את הבית שהקימה, את רכושה ואת האדמה שעיבדה.

חנה שרדה 49 ימים בגיהינום מנהרות החמאס ואתמול, בגיל 78, הבינה שזהו, את הלב המרוסק, כבר אי אפשר לאחות ולהחיות ומוטב להחזיר ציוד.

כבר בתחילת השבוע, בכוחותיה האחרונים, חנה אמרה למשפחתה שכל רצונה הוא לחזור לביתה שבעוטף, והיום ארונה הגיע אחר הצהריים לבית העלמין בקיבוץ ניר עוז, מטרים ספורים מהיכן שעולמה השליו התהפך בשניה.

מאות אנשים הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה. החברים המפונים עשו את הדרך מביתם הזמני בקרית גת ואפשר היה לראות שם את עדינה משה, שעברה עם חנה את ימי השבי ואת עינב צנגאוקר, שממשיכה להילחם על בנה החטוף מתן ולידה עמד דני אלגרט, שלא ינוח עד שאחיו איציק והאחרים יחזרו.

היו שם עשרות צעירים, בני קיבוץ, שחנה גידלה בבית הילדים וזכרו היטב איך מדי יום חיכו לתה המתוק, שכל קסמו היה קנקן מפלסטיק קיבוצי ושבע עשרה כפיות סוכר.

סיפרו שם על חנה הנאיבית, בעלת שמחת החיים, שהאמינה שהעולם הוא מקום נפלא, עד שחזרה מהשבי בעזה אומנם צלולה וחדה, אבל עם נפש מרוסקת.

לצד הפרידות המרגשות גם עלתה בלוויה זעקה קורעת לב. כרמית, בתה של חנה, ביקשה סליחה שמדינת ישראל כשלה בהגנה, לא לוקחת אחריות על המחדל הגדול ובוחרת להשאיר בשבי 100 חטופים.

לא מצאתי בין הבאים נציגי ממשלה בכירים, שירכינו ראש ויספידו אישה גדולה, אבל ראיתי את מתאם השבויים והנעדרים, גל הירש, שבא להזדהות ואפילו את פנחס ולרשטיין, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, שהרכין ראש והזכיר שעדיין ולמרות הכל מדובר בעם אחד.

זה היה אירוע עצוב, כי לאישה השמחה מקיבוץ ניר עוז הגיע סוף אחר ולא את ייסורי איוב שחוותה במשך למעלה משנה. הרי מלבד האובדן הכבד, הלב שלה בקושי תפקד ולמרות זאת, ועם כל הכאב, המשיכה לחייך ולדאוג לכולם.

הזמרת איה כורם ובן זוגה, אדם בן אמיתי, ביצעו בבית העלמין את 'שובי לביתך' של דליה רביקוביץ', כשכל הקהל לא פספס את השורות החותכות בבשר החי:

"מה לך בחוץ, ילדה

מנוח לא מצאה רגלך

ציפור פצועה, חזרי אליי

ושובי לביתך".

השמש שקעה מעל עזה וחנה נטמנה לא רחוק מביתה, בסמוך לבעלה רמי, כמו שתמיד היו 'חנצ'וק ורמצ'וק', הצמד הבלתי נפרד. חיותה, אחותה, ביקשה, בקול שבור, שתשמור על כולם מלמעלה וביציאה מבית העלמין עמדה זקופה וגאה יוכבד ליפשיץ.

ליפשיץ, ששרדה את השבי, עדיין ממתינה לשובו של בעלה עודד. היא חיבקה את הבאים, עודדה את הנמצאים ואמרה "כולם יחזרו, רק אם ההוא ירצה".