"אתן תשובו לחיים אבל תהיו אחרות": האם השכולה שמלמדת לצמוח לאחר האובדן

"אני יודעת שתצלחו את זה, כי אתן פה. אתן מוכנות לקבל עזרה. אתן מבינות שתשובו לחיים, אבל שתהיו אחרות. במובן מסוים יהיו אלו חיים של אמת עמוקה יותר".

כך נפתח ספרה החדש של שרי מנדל, אימו של קובי מנדל ז"ל, שנרצח ב-2001 עם חברו יוסף איש-רן במערה סמוך ליישוב תקוע. היא ובעלה, סת', הקימו על שמו את 'קרן קובי מנדל', שתוכנית הדגל שלה היא מחנה קיץ טיפולי לילדים שחוו שכול. "בחזרה לחיים" הוא ספרה השני למבוגרים, היוצא לאור בימים אלה בעברית בהוצאת קורן.

מטרת הספר, כך מסבירה מנדל, היא לעזור לאנשים לגלות את החוסן שלהם בשכול וטראומה. כשהיא מדברת על "אמת" היא מתכוונת לעובדה שאנו מנסים להתחמק ממנה: שכולנו בני חלוף - האמת הנוגעת למוות.

בספרה עוסקת מנדל בחזרה לחיים לאחר מוות טראומטי של מישהו קרוב, מוות כמו שחווינו רבות מאז 7 באוקטובר. היא מספרת על הרגע הזה, בו המוות מכה, ומגרש אותנו מהעולם שהכרנו. "כלי הנפש שלנו, האני שלנו, מתנפץ. כדי להירפא עלינו ליצור ישות חדשה המסוגלת להכיל את השברים שלנו ובה בעת לעצב שלמות מחודשת", היא כותבת.

"בהתחלה הכל מתמוטט"

בשנים שחלפו מאז הרצח שזיעזע את המדינה למדה שרי ליווי רוחני, בכדי להבין איך לעזור לעצמה ולסובבים אותה לעבור מה שנקרא בפי פסיכולוגים "צמיחה פוסט טראומטית". היא גיבשה תהליך המסתמך על החוסן הרוחני-היהודי ולו שבעה שלבים: כאוס, קהילה, בחירה, יצירתיות, הנצחה, הקדשה וחגיגה.

בניגוד למצופה, מנדל מצחיקה וצוחקת. אנחנו יושבות בבית קפה בתקוע, היישוב בו היא גרה, והיא פורטת את השלבים. הראשון הוא הכאוס, הרגע הזה שהעולם האישי נחרב. "כל מקרה מוות הוא כאוטי, גם אם הנפטר בן 100, לא כל שכן אם מדובר במוות טראומטי. אבל כאוס הוא לא רק שלילי, התוהו הזה מתואר במשפט הראשון בתורה, ובלעדיו לא תתכן בריאה. בהתחלה הכל מתמוטט והייתי מופתעת שאחרי הרצח של קובי העולם המשיך כרגיל. איך זה יתכן? העולם שלי נשבר. אחרי 7 באוקטובר השבר היה פרטי ולאומי כאחד. אי אפשר היה לברוח מזה".

כמלווה רוחנית, היא עבדה רבות עם אימהות של נרצחי נובה. כולן סיפרו שהסובבים אותן כבר לא רוצים לשמוע את הסיפור שלהם, אבל הן רוצות לספר אותו, כי המשבר הקיומי שלהן לא נגמר. "אני זוכרת עד כמה השתנתי: עד אז הייתי מעבירה את הימים עם ספר ליד הבריכה, ופתאום הייתי צריכה משהו מעבר, משהו עמוק יותר. גם הפרופורציות השתנו: רק העובדה שהילדים האחרים שלי נשמו היה מספיק בשבילי, כי הבנתי כמה החיים שבריריים. קיבלתי פרספקטיבה אחרת. הילד נכשל בבגרויות? מה אכפת לי, הוא חי!" היא צוחקת.

"כשמדברים על חוסן, מתכוונים לשימוש במשאבים פנימיים. אבל לנו, כיהודים, יש עוד משאב: הקהילה. וזה הצעד השני. באמריקה, לאחר פטירת אדם שורפים אותו, מפזרים את האפר וחוזרים לשגרה. אצלנו, תודה לאל, יש שבעה, שזה הזמן שאין לאבל אפשרות להחזיק את עצמו, אז הקהילה מחזיקה אותו".

למרות הצורך בקהילה, בעייני מנדל יש לה גם צד פחות חיובי מבחינת האבל. "פה כולם מכירים את כולם, אז קשה לנו, האבלים, להיות כנים לגבי הרגשות שלנו. באמריקה אפשר לעבור למקום אחר בו אף אחד לא מכיר אותי ולא אכפת לי מה הם חושבים. כאן אנחנו צריכים לבחור באופן פעיל להיות כנים ולחשוף את הרגשות שלנו, לא משנה כמה שהם שבורים. לסביבה קשה עם זה. כולם רוצים שתהיי בסדר, אומרים דברים כמו 'תהיי חזקה'. איך אני שונאת את זה. כי צריך שיהיה מקום גם לשבר, לשבורים. עכשיו יש, אבל קובי היה דור קודם".

הסיבה לצורך החברה שהאבל יתגבר, מסבירה מנדל, נובע מפחד. "אם אבל מסתובב שבור ומודה בזה, זה מפחיד את הסביבה, כי זה אומר שאם זה יקרה להם, גם הם לא יתגברו. אבל זאת האמת. אי אפשר להתגבר לגמרי. המצב ישתפר, אבל לעולם לא יחזור למה שהיה".

השלב השלישי הוא בחירה, שלדברי מנדל מסמן חיים. "לפני שיצאנו להלוויה של קובי בחרתי מה ללבוש. אמרתי לעצמי – את כזאת מגעילה, איך את יכולה להתעסק בזה עכשיו. אבל אז הבנתי שאני אהיה בסדר, כי בחרתי. ידעתי שזה סימן של חיים". בדוגמה נוספת היא מספרת על בנה, דניאל שבזמן הלוויה של קובי היה בן 6, היה רעב ולמרות שאחת השוטרות שהיו במקום קנו לא צ'יפס הוא אמרה לו לא לאכול אותו. "מה שדני עשה בקטע ילדותי וגאוני, זה לומר לי, בפעם השנייה באותו יום, יש לך בחירה. את יכולה לבחור להסתכל עלי שאני עדיין חי".

אחרי שפוגשים את הרע, יודעים טוב מה טוב

כדי ליצור חוסן צריך יצירתיות – היכולת לתת תבנית או סדר לכאוס, וזהו השלב הרביעי. "כאב הוא כוח. ניתן לנתב אותו ליצירה וכך לתת צורה לתוהו. זה יכול להיות כל דבר, אפילו לבשל. אפשר גם להיות יצירתיים בשלב החמישי, שהוא הנצחה. שימי לב שבניגוד לאנגלית, שם המילה עוסקת בזיכרון, בעבר, בעברית יש 'נצח' במילה הזאת. היא מסתכלת קדימה, לעתיד. יש בה תקווה".

"כל פעם שאת לוקחת משהו רע והופכת אתו לטוב - זה קדוש", אומרת מנדל בהתייחסה לשלב השישי.  "כמו 'אבן מאסו הבנים היתה לראש פינה'. אני מתכוונת להיבט של הקדשת הנשמה. כשקובי נרצח הוא היה ילד, אז התמקדנו בזה והקמנו מחנה קיץ לילדים שממשיך עד היום. מאז 7 באוקטובר המדינה הזאת תחת מבול חיובי של קידוש נשמה בכל מיני דרכים מדהימות".

השלב האחרון הוא לחגוג את החיים. מנדל אומרת שזה פשוט מאוד לדעת איך לעשות זאת, כי אחרי שפוגשים את הרע, יודעים טוב מה טוב. היום, לאחר שנים מהירצחו של בנה, כשהיא מתבוננת בישראל היום, היא רואה "אומה שכולה".

בספרה היא כותבת: "אנחנו שבים לחיים, אבל אלו חיים שונים ויקרים יותר, חיים עתירי משמעות ואפילו שמחה. כאב, כך למדתי, הוא כוח. אפשר להפנות אותו נגד עצמנו, או לחלופין ליצור ממנו. מה שיכול היה לרסק אותי עשוי להפוך אותי לאדם גדול יותר, טוב יותר ורחום יותר. מה שיכול לפורר את האומה שלנו, עשוי גם לבנות ולרומם אותנו כעם. אבל התמורה הזו, של כאב לכוח, לא תמיד תתרחש מעצמה. כדי להחלים ממשבר, טראומה ואובדן כמות האהבה שאנחנו מקבלים חייבת לגבור על עוצמת הכאב. חפשו אנשים מלאי חמלה ואהבה, והיו רכים כלפי עצמכם".