במטולה חוששים שהדור הצעיר לא יחזור: "הפחד שהשאר יזדקנו, ואז זהו"

יש לנו כבר מד אחר לעצב. חווינו השנה כל כך הרבה דברים כואבים, אז געגועים לבית הם כבר מחוץ לסקאלה. מבחינתי, אם אני לא במנהרה בעזה – הכל טוב. מסתדרים גם עם הגעגועים", מצהירה דורון כהן, שחזרה עכשיו הביתה למטולה.

דורון, בת 22, היא מעצבת גרפית (במילואים ובאזרחות) ואמורה ללמוד בשנה השנייה בחוג לפסיכולוגיה, אך במציאות היא בקושי פוקדת את ספסל הלימודים. במקום זה היא פועלת במגוון ארגונים חברתיים, בעיקר כאלו המתמקדים בחיזוק החברה בצפון ובהשבת הצעירים שפונו.

ב־7 באוקטובר, כשהתחילו החדשות לזרום, כהן כבר ארזה והתפנתה עצמאית. "כולם חשבו שהשתגעתי, אבל הצלחתי לשכנע גם את המשפחה שלי לעזוב. הפינוי של תושבי הצפון התחיל בפועל ב־16 באוקטובר, אבל אנחנו כבר לא היינו במושבה. בהתחלה עברנו לגור אצל קרובי משפחה, ואחרי שהתחיל הפינוי שכרנו חדר במלון בטבריה".

דורון מספרת שמה שקרה בעוטף עזה היה התרחיש שהם התכוננו לו בצפון. "אין כאן ילד שלא מכיר את השם 'כוח רדואן'. זה לא שחיינו בפחד, אבל זה לגמרי היה תרחיש אפשרי. התכוננו לזה. עדיף להיות בטוח ומוכן, גם אם בסופו של דבר לא יקרה כלום. ידענו שמסוכן, אנחנו חיים כאן על הגדר, וזה לא כל כך משנה אם ההתקפה תתחיל מעל הקרקע או בתת־קרקע".

היא מתגוררת עם חבר שלה בקצה המושבה, מול נוף מפעים ועוצר נשימה. בגינה ג'קוזי ובריכה, דשא, חלונות גדולים שפונים לגינה ולהרים הירוקים שמעבר לה.

דורון ספרה את הימים עד שאפשרו לתושבי המושבה לחזור הביתה. כשחזרה, גילתה שפיצוצי המנהרות בלבנון ערערו את יסודות הבית וסדקו את הרצפה והתקרה. הבית היה מלא שברי קירות, טיח וגללים של בעלי חיים.

"צריך להרוס את כל החלק הזה", היא אומרת ומצביעה על הסדק והלאה ממנו, על שולחן האוכל האבירי והכיסאות שסביבו, על הזכוכית הצבעונית בחלונות. "כל הרחוב סובל מאותה בעיה".

חצי-אי בגבול לבנון

כשהיא משחזרת את "תקופת הפליטות", היא מספרת על תהליך. "בהתחלה, מייד אחרי 7 באוקטובר, היתה תחושת 'נִצוֹלוּת', לפחות אצלנו. מטולה גובלת ב־75 אחוז מהיקפה בלבנון, ממש כמו חצי־אי. אבל אז זה התחיל להימאס, ולאט־לאט כבר התחלנו להתגעגע הביתה".

מתברר שלא כולם הרגישו כמוה. "אני יכולה להגיד לך בוודאות, ואני מתנדבת בהמון ארגונים חברתיים ונפגשת עם המון צעירים, ש־93 אחוז אומרים שלא יחזרו ליישובי הגדר. אולי המלחמה עם לבנון נגמרה, אבל המלחמה על הדור הצעיר זאת מלחמה אחרת והיא רק מתחילה. הפחד שלי הוא שהצעירים לא יחזרו, ואז התושבים ביישובים שלנו יזדקנו וימותו וינטשו, וזהו. הגבולות יתקרבו לתל אביב".

דורון משקיעה את מיטב זמנה במאבק על כל צעיר. "אנחנו עובדים על זה ממש קשה. אני חלק מתנועה שקוראים לה 'מצפינים', ואנחנו מחפשים את הדרכים לגרום לדור הצעיר לבחור מחדש לבוא לגור כאן. זה שלב קריטי, כי הם בדיוק עוזבים את הבית של ההורים, אז יש להם סוג של נקודת יציאה.

"אנחנו עושים שלושה דברים: הראשון, ביום חמישי, למשל, אנחנו עורכים כנס גדול שבו יינתנו כלים לצעירים בצפון, יוצרים רשת חברתית ופותחים תוכנית מנהיגות לצעירים. השני, אנחנו פועלים כדי לקדם תקציב ממשלתי לעידוד צעירים, והשלישי זה הסברה. למשל, טסתי במשלחת של מייקל אורן לקונגרס בוושינגטון, ושם נפגשנו עם חברי קונגרס וסיפרנו להם על המלחמה בצפון. יש המון דברים, ובכל יום צץ משהו חדש שאנחנו עוסקים בו. אם תשאלי אותי בעוד שעה - בטח יהיו דברים חדשים שצצו", היא מחייכת.

למה צריך לעשות הסברה?

"כי הפוקוס היה על המלחמה בדרום, אבל היו שתי מלחמות - גם כאן, ובצפון זו היתה מלחמה בעלת אופי אחר לחלוטין. למרות שהכותרות עסקו כמעט רק בדרום, הנזק פה יימשך שנים רבות. אנחנו צריכים לצעוק את הבעיה שלנו. אתמול היה כאן אירוע של קרן פילנתרופית גדולה, והבאנו צעירים שיספרו על הקושי בצפון. מבחינה ביטחונית רצו להחזיר אותנו לכאן בלי לתת פתרון אמיתי, למרות שאם תשווי את כוח רדואן לחמאס - הסכנה אצלנו היתה גדולה יותר".

ואיך התחושה לחזור?

"זה שגר פה עזב", אומרת דורון ומצביעה על הבית שמימין לביתה, "לקח את הדברים שלו ועשה רילוקיישן. זה אחד הרחובות הבטוחים במטולה, כי ההר מפריד בינינו לבין לבנון, אז דווקא לרחוב הזה יש כמה אנשים שחזרו. אבל יש שכונות שלא יכולות לחזור, כי הן נראות כמו קיבוץ בארי. יש שכונות שאין בהן מים זורמים.

"כשאני מסתובבת במטולה, היא נראית כמו עיר רפאים. אין לנו שום מבנה ציבור שמתפקד, לא בתי ספר, לא מכולות, כלום־כלום. וזה מובן, כי אנחנו רק בהפסקת אש, אבל כשמסתכלים על המבנים מבינים שייקח זמן עד שנחזור למה שהיה כאן קודם. זה היה מקום חם, מקום שבו כולם הכירו את כולם. היום ההרגשה היא כמו משפחה שמתפרקת. זה הזוי, זה כאילו הבית בלי הבית".

לדידה של דורון, "אפשר יהיה לחיות פה בשנייה שתיגמר המלחמה, אנחנו רגילים לחיות בלי תנאים. אני יודעת שאני אומרת דברים פסימיים בטון אופטימי, אבל שום דבר לא יסתדר מעצמו, ואני גם לא סומכת על הממשלה. מבחינת תשתיות חזרנו 20 שנה אחורה, שלא לדבר על קהילה. אנחנו צריכים חלוצים 2025, להצטייד במכנסיים קצרים ולחרוש.

"יש כאן חבל ארץ מדהים, פורה ונהדר, וככה צריך להסתכל על זה. גם בתל אביב היה פעם כלום, רק שבתל אביב אין נוף מדהים כזה, אז אני קוראת לאנשים: אל תחפשו הזדמנויות קיימות - בואו תיצרו אותן. תגיעו, תעשו".