עוד רגע זה כאן, אומרים לנו. זה קרוב מתמיד. זה ממש, באמת, הכי קרוב שאפשר. כי בשלו התנאים. רק חסר שעון קטן בצד המסך שסופר לאחור עד שידור תוכנית הגמר. עוד מעט מתן יגיע. גם אור. לירי, רומי, וגם ירדן, שירי והילדים. ואת מחכה. כבר 443 יום. נלחמת ומחכה. כמה שאת מתה לפגוש, להכיר, לצפות מרחוק, כי מי יודע איך בחורה צעירה רוצה שיתנהגו אליה כשהיא חוזרת מהשבי. ולבכות סוף סוף בכי של שחרור, שלפחות החלק הזה של המלחמה נגמר, ואפשר להתחיל את השיקום.
פסיכולוגים שטיפלו במשוחררי העסקה הקודמת, אמרו שיש חשיבות גדולה לטיפול כשהמטופל יודע שהסכנה חלפה. משמע, אחרי שחזרו מהשבי. ועוד רגע, אומרים לנו, זה נגמר. עוד רגע זה כאן. התמונות המטורפת של נובמבר אשתקד. של נער שפוגש את אחותו, של סבתא שחוזרת אל נכדיה, של צעירים וצעירות וקשישים. והמח לא מצליח לתפוס איך זה שיש שם עדיין צעירים וצעירות וקשישים, וגברים, ושירי אחת עם שני ילדים.
אבל הריאליטי כאן הוא לא מתוסרט. זה הreal deal. זה הריאליטי של החיים שלנו, של הסיוט שלנו. בשונה מהריון, שנמשך פחות או יותר תשעה חודשים, בשונה ממסיבת הפתעה שמתוכננת בקפידה, אנחנו צריכים לדעת שזה באמת קורה. אנחנו צריכים לדעת שזה הדבר המובן מאליו שיקרה. שמי שנחטף באכזריות מאדמת ישראל, ישראלי, יהודי, ערבי, נוצרי, תאילנדי, דרוזי או וואטאבר, ישוחרר. שבויי יום כיפור, בכל הגזרות, ידעו שהמדינה שלהם תשחרר אותם. חבולים, פצועים, מי בנפש מי בגוף. ידעו שיגיעו הביתה.
אז למה עכשיו זה לא ברור? רק לפני שבועיים נערכה פגישה בין ראש הממשלה למשפחות חטופים. חלקן יצאו אופטימיות. "תהיה עסקה בפעימות, כולם ישוחררו", אמרו לי. חלקן יצאו בקול סערה. "תהיה עסקה בפעימות, לא כולם ישוחררו", זעקו מעל כל במה אפשרית.
מי מתסרט את הסרט הזה? "מגעים לעסקת חטופים מתקדמים", מגיע פוש אחד, אחריו מתפרסם סלע המחלוקת. מה זה סלע, תהום. תהום שאחריה לך תגיד לאם שנלחמת על בנה או לילד שמחכה לקבור את אביו בישראל, שהם חצי בעסקה. לך תגיד להורים של חיילים שככה זה במלחמה.
שקיפות זה חשוב. היום גם קשה לשמור מידע. אבל אולי, וזו רק הצעת הגשה, תחסכו מאיתנו כל אמירה מיותרת. לחברה שלי, האזרחית שקמה כל יום לעבודה במחלקת גרפיקה בגוף מסחרי, אין מה לעשות עם המידע הזה. היא תבוא לכיכר. ותחזיק שלט בצמתים. היא תבכה ותחבק, כי כולנו יודעים כמה חיבוק מחזק וכמה זעקה שורטת את הלב. אבל מי שיחתום וימצא את הדרך לעשות זאת זה אתם, חברי הכנסת הנכבדים. זה קרה בעזה עם גלעד שליט מאוד מאוחר, וגלעד היה אחד. זה קרה בלבנון עם אודי גולדווסר ואלדד רגב, שכבר היה מאוחר מדי. אבל זה קרה. ואם זה באמת כזה קרוב מתמיד, אל תעשו לנו בילד אפ. הביאו את ה-real deal. החזירו אותם הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו