"לב של אבן": עיריית ת"א מסרבת להנציח את חלליה במרחב העירוני

משפחות של חללי צה"ל במלחמת חרבות ברזל גילו בכאב כי תל אביב, העיר שבניהן כה אהבו, לא מעוניינת להנציח את יקיריהן בפינת זיכרון אישית.

העירייה לא מוכנה להנציח את חללי המלחמה בשטח הציבורי, אלא רק בגן הבנים, באמצעות רישום שם החלל על קיר ההנצחה. זאת בהוראתו של ראש העיר רון חולדאי עוד מתחילת שנות ה־2000, אז אמר כי אינו מוכן שתל אביב תהיה עיר של אנדרטאות.

המשפחות, הוריהם של סמ"ר רועי ברקת ז"ל, סמל עידו עובדיה ז"ל, סמל תומר ליבוביץ ז"ל ורס"ל אמיר פישר ז"ל, גם נדהמו לגלות שמשפחה אחת נאלצה לשלם מאות אלפי שקלים ל"קרן תל אביב" כדי להנציח את החלל במרחב העירוני. כשצועדים בפארק הירקון לכיוון הנמל מגלים שלט הנצחה ובו שם של קצין, הלוגו של עיריית תל אביב והכתובת: "הוקם באמצעות קרן תל אביב - 2024". מאחורי המילים הללו עומדת משפחה שנאלצה לשלם עבור השלט הזה מאות אלפי שקלים - יותר מ־400 אלף, ליתר דיוק - שאותם אספה בפרויקט מימון המונים.

משפחתו של הקצין כתבה לאזרחים שנרתמו לסייע לה לשלם את הכסף: "בזכותכם הצלחנו להקים פינת הנצחה ראויה ביותר. תודה לכולכם על התרומה להנצחה הכל כך ראויה".

"הילדים שלנו היו הלב הפועם של העיר הזו", אומרת בכאב יפעת עובדיה, אמו של סמל עידו עובדיה ז"ל. "הם גדלו כאן, חיו כאן, אהבו את העיר הזו בכל ליבם - והיום אנחנו נאלצים להיאבק על הזכות הבסיסית להנציח אותם". הכאב והתסכול עולים מדבריהן של ארבע משפחות תל־אביביות שאיבדו את ילדיהן במלחמת חרבות ברזל.

בניגוד לעיריית תל אביב, בערים רבות כדוגמת רמת גן, הוד השרון ומודיעין, פנו להורים השכולים, עודדו ושיתפו אותם בהנצחת ילדיהם הנופלים במרחב העירוני.

"אנחנו חושבים שלילדים שלנו שנפלו מגיע שינציחו אותם כי הם ראויים, יותר מכל דבר אחר, ולא כי מישהו בא באמצע הלילה ושם משהו איפשהו בלי ידיעת אף אחד"

"חודשיים אחרי שעידו נפל, הזמינו אותי לנטוע עץ בגינה שבה היה מטייל עם הכלבים", משחזרת יפעת. "כשהגעתי לשם, ראיתי שהגינה במצב ירוד. זה התחבר לי למצב הנפשי שלי, ולאהבה שלי ושל עידו לטבע. הוא היה ממש קופי־פייסט שלי - אוהב טבע, אוהב חיות, אוהב בני אדם. כולם אהבו אותו".

"דרך להעשיר קופה"

ירון ברקת, אביו של סמ"ר רועי ברקת ז"ל מגולני, חושף את התשובות שקיבל מהעירייה: "אמרו לנו 'רועי היה בצופים ואהב את הים, אז צופים וים שווה צופי ים. תשימו 150 אלף דולר ותקבלו סירה על שמו'. את אותו הסכום דרשו גם בשביל חדר מדעים. זו פשוט דרך להעשיר את קופת העירייה".

קרן ליבוביץ, אמו של סמל תומר ליבוביץ ז"ל, מספרת שבנה הפך לשגריר לא רשמי של העיר: "בשבת הראשונה, כשחזר מהטירונות, הוא אמר לי 'אמא, ממש הופתעתי שאנשים לא אוהבים את תל אביב'. החברים שלו קראו לו 'צפונבון', אז הוא שם לעצמו מטרה להראות להם את היופי של העיר. בכל שבת הוא היה מביא חברים, לוקח אותם למועדונים, לאכול, לחוף הים. 'אני אראה להם שזו עיר אחלה', הוא אמר".

השיחה שההורים ערכו לפני כמה שבועות עם סגן ראש העיר, אסף זמיר, רק גרמה להם לתסכול רב יותר, ומאז הוא אפילו לא חזר אליהם עם תשובות. בפגישה זמיר אמר להורים: "יש לנו תקנות, אין פה הנצחות יחיד".

"הוא אמר לנו שאי אפשר להנציח רק את חללי חרבות ברזל, כי אז יבואו גם משפחות של חללים ממלחמות קודמות", אומר ירון. "ענינו לו שמדינת ישראל הכריזה על יום אבל לאומי כי לא היה אירוע כזה מאז השואה, והיא הכירה בנו והבינה אותנו. גם אנחנו לא רוצים להפוך את תל אביב לעיר של אנדרטאות. הילדים שלנו גדלו וחיו פה בתל אביב, אהבו את העיר, היתה להם שמחת חיים, היה להם וייב תל־אביבי. אפשר לשלב את זה במרחב הציבורי בצורה שלא תהפוך את העיר כולה לאנדרטה".

בפגישה עם זמיר המשפחות הציעו פתרונות יצירתיים - אך הוא דחה את כולם. "יש לנו מלא רעיונות", אומרת יפעת עובדיה. "אפשר לשים ברקוד על ספסלים בטיילת, אפשר לשנות את שמות גני הילדים משמות של ירקות לשמות חללים. למה 'גן אספרגוס'? בוא נהפוך אותם לשמות אמיתיים".

"גן הבנים בפארק הירקון זו לא הנצחה", מדגישה קרן ליבוביץ. "זו עוד אבן שאף אחד לא רואה, לא שומע עליה, לא לוקחים לשם ילדים... אפילו לא היה פרוטוקול מסודר ביום הזיכרון הממלכתי במערכת החינוך בעיר. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יונצחו ברמה האישית".

שי ליבוביץ מוסיף שיש גן ששמו בו שלט הנצחה לצעירה שנרצחה ב־7 באוקטובר: "לא רצינו לבוא 'כמו גנבים בלילה', כי אנחנו חושבים שלילדים שלנו מגיע שינציחו אותם כי הם ראויים, יותר מכל דבר אחר, ולא כי מישהו בא באמצע הלילה ושם משהו איפשהו בלי ידיעת אף אחד. אנחנו מאוכזבים, ולא ברורה לנו ההתנהלות של עיריית תל אביב בהקשר הזה", אומר שי. "ואם מדברים על הנצחה, נתתי להם דוגמה בפגישה - יש פה רחובות עם שמות של אנשים שאני מתבייש להזכיר אותם בכלל".

"עירייה אטומה"

אחד ההורים מיואש גם מוועדת ההנצחות העירונית: "יש להם איזושהי ועדת הנצחה בעירייה, שזו כנראה ועדה של איש אחד, כמו הרבה דברים שקורים בתל אביב. אנחנו לא יודעים למה הם לא מאפשרים את ההנצחה, אולי יש להם לב של אבן".

"אפשר לשים ברקוד על ספסלים בטיילת, אפשר לשנות את שמות גני הילדים משמות של ירקות לשמות חללים. למה 'גן אספרגוס'? בוא נהפוך אותם לשמות אמיתיים"

"נפלתם על הדור הלא נכון", מסכמת יפעת עובדיה. "אנחנו לא דור שיושב בבית. כולנו עובדים במרץ, מפרנסים את המשפחות שלנו, יש לנו עוד ילדים. אנחנו רוצים להמשיך את החיים שלנו, אין לנו ברירה - אבל על זה, על הזכות להנציח את הילדים שלנו, אנחנו נילחם נגד העירייה האטומה הזו".

עיריית תל אביב־יפו מסרה בתגובה: "העירייה לא דורשת תשלום עבור הנצחת חללי חרבות ברזל במרחב הציבורי. ההנצחה בתשלום היא טעות הנובעת מחוסר תיאום בין העירייה לבין קרן תל אביב. משהובא הדבר לידיעת הנהלת העירייה, היא פעלה כדי לשנות את הנוהל, ומאותו הרגע הורתה שלא לאשר גביית תשלום עבור הנצחת חללי המלחמה. נדגיש כי בעיר תל אביב־יפו יש נוהלי הנצחה מסודרים. יוזמות פרטיות להנצחת חללים לא אושרו".