אתמול התבשרנו שעומר שלנו, סרן עומר נאוטרה, נפל בבוקר שמחת תורה וגופתו מוחזקת מאז בשבי חמאס בעזה. הידיעה הזו, אחרי 423 ימים של תקווה ותפילה, הביאה איתה כאב שאי אפשר להכיל.
עומר היה לא רק אחיין יקר ואהוב, אלא גם סמל למשפחה שלנו. הוא נולד בארה"ב, אך מהרגע שהגיע לשנת מכינה הוא התאהב בארץ ובאנשים, החליט לעשות את המעשה הציוני ולהתגייס לצה"ל כחייל בודד.
עומר, כמו בכל דבר, עשה זאת בצורה הטובה ביותר - וכך הפך למפקד בשריון, שהיווה דוגמה ומופת לחייליו.
ביום ההוא, 7 באוקטובר, עומר וחבריו לטנק היו הראשונים שהגנו על יישובי העוטף ונלחמו עד כלות. בתוך כל מה שעברנו מאז, לא הפסקנו להאמין שהוא יחזור. החזקנו בתקווה, כמו שאחזנו זה בזה, והאמנו שעומר, באורו הגדול, יאיר את דרכו חזרה אלינו.
ועם כל הכאב הבלתי נסבל, יש גם נחמה קטנה בידיעה שעומר לא חווה את הסבל האכזרי של הימים הארוכים בשבי. עומר נפל כגיבור, נאבק עד נשימתו האחרונה, עם הערכים שהובילו אותו כל חייו.
הידיעה הזו, שהוא לא עבר את מסכת הייסורים הזו, היא מקור של כוח קטן בתוך ים העצב.
עכשיו, כשנודע לנו שעומר איננו, התחושה היא כמו צלילה אל תוך תהום. אבל גם בתוך החושך הזה, אנחנו מתעקשים לשאת את לפידו.
עומר היה מלא באהבה ובאמונה באדם ובמשמעות של עמידה משותפת ואחדות עם ישראל. אנחנו שואפים להמשיך את מורשתו, את הערכים שהנחיל ואת התקווה שהביא לעולם.
אני מתפללת שנוכל להביאו במהרה לקבורה בקבר ישראל, כפי שראוי לגיבור כמוהו. ולמרות הכאב, אני יודעת שעומר יישאר תמיד חלק מאיתנו - בליבנו, בזיכרונותינו, ובמעשים שנעשה לעילוי נשמתו.
"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". יהי זכרו ברוך.
גניה צוהר, דודתו של עומר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו