ליבי בעזה ואנוכי בצפון: יש לחתום על הסכם בעזה - כמו שחתמנו עם לבנון

ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, אמר רבי יהודה הלוי; ואני חושבת בימים אלו: ליבי בעזה, ואנוכי בצפון.

כתושבת הצפון ייחלתי להפסקת האש. המציאות בה תושבינו מפונים, אנשים נהרגים, בתים נפגעים, ילדים לא לומדים וכולם בכוננות אזעקות - היא בלתי נסבלת.

אבל הנפש שלי, ושל רוב העם, שבויה בעזה. שם, קרוב כל כך, חייהם של לירי, רומי ודניאלה, דורון, ארבל ורבות ורבים בסכנה מיידית. אין להם מקלט או ממ"ד, לא מים ואוכל ולא אור יום. אין מי שיגן עליהן מפני המחבל האכזר שיכול לקחת מהן הכל. שוב ושוב. שיכול לקחת גם את חייהן. אני יודעת את זה על בשרי. אחי, אלעד קציר, נרצח כך - על ידי מי שהיה אמור לשמור עליו. אף אחד לא שומר על מי שבעזה. לכן חייבים להוציאם.

בצפון נחתם הסכם הפסקת אש. כך מסתיימות מלחמות בימינו. בהחלטה, בהסכמים. לא בניצחונות מוחלטים אלא בהבנה שהמטרות הושגו. למלחמה הזו יש מחירים כבדים. כמה מתים עוד יהיו? כמה אלמנות ויתומים, הורים, אחיות, ואחים שכולים? וכל זה עבור מה? עבור ביטחון, יש שיאמרו. אך האם מישהו יכול להרגיש בטוח שאם ייחטף בידי האויב - המדינה תבוא להצילו?

אחרי 7 באוקטובר איש כבר לא נאיבי. ראש הממשלה הצהיר ביחס לצפון: "על כל הפרה - נגיב בעוצמה". אז מדוע בעזה זה לא קורה?

ההסכם הזה הוכיח שראש הממשלה מאמין שצה"ל יכול לעמוד באתגרים מול לבנון וחיזבאללה, ולכן צריך לעשות הסכם גם בעזה ולהשיב עכשיו את החטופים. מדוע הוא מחכה עם חזית עזה, למרות שמדי יום חיילים וחטופים נהרגים? תשתיות חמאס נפגעו, ראשי הארגון חוסלו ובכיריו רוצים עסקה.

מה מונע מראש הממשלה, שהובהר שהוא הגורם היחיד שמקבל החלטות ביחס למו"מ, לחתום על הסכם הפסקת אש, להשיב את בני הערובה הביתה ולשמור על זכותה של ישראל לשוב ולהילחם? מי שאמור להגן עלינו, ובפרט על 101 אנשינו שחייהם בסכנה מיידית, הוא הגורם שמונע את הצלתם.

ראש הממשלה הלך להסדרה בצפון ולא בעזה כי הוא חושש מהמחיר הפוליטי שישלם על עסקה - אובדן ממשלתו. זה לא אמור להיות סדר העדיפויות של הציבור. זה גם לא יכול להיות סדר העדיפויות של הממשלה הזו. אתם נבחרי הציבור, והציבור מודיע לכם בכל דרך, צומת, סקר והפגנה שהוא לא מוכן לצפות מהצד כאשר בנותיו נאנסות, בניו מעונים וקשישיו מוטלים במנהרות.

זאת המשימה של כולנו: לוודא שגם בזירה הדרומית ייחתם הסכם להפסקת המלחמה. זו הדרך היחידה להחזרת כולם. הסכם שמאשר שכאן גם חיים. לא רק מתים.

הכותבת היא אחותו של אלעד קציר ז"ל, שנרצח בשבי חמאס. אמה, חנה, שוחררה מהשבי בעסקה. אביה רמי קציר ז"ל, נרצח בביתו שבקיבוץ ניר עוז