אני רוצה לספר לכם מה עבר עלי במשך 53 ימים בשבי. ב־7 באוקטובר נחטפנו מקיבוץ ניר עוז, מהבית עם פיג'מה. אני ושני ילדיו של בן זוגי. ילדים בני 13 ו־16 שהיו לבד, לא ביחד!
לקחו אותנו ביום השחרור במשך שמונה שעות עם שקית ניילון על הראש, מסקינטייפ סגור ומסכה על הפנים. הצוואר היה מכופף למטה, ככה ברכב במשך שמונה שעות עם שישה מחבלים. לא יכולתי לדבר או להגיד שכואב לי הצוואר ושאני לא יכולה לנשום. כך נסענו עד לבית החולים נאצר ושם הוחזקנו בידי חמאס עוד חמישה ימים. אחר כך אני הייתי בג'יהאד האסלאמי.
במשך השהות שלנו בעזה החוטפים הרעיבו אותנו כל הזמן, לא היה לנו מים ולא היה חשמל. זה לא פחד, זה אימה להיות שמה. נאלצנו לעשות צרכים אחד על השני. אי אפשר היה להוריד את המים כי אין מים.
בן זוגי עדיין חטוף ונמצא בעזה, רצחו אותו בקיבוץ וחטפו את גופתו. אני רוצה לספר לכם איך ידעו שהוא נרצח. הראו לי סרטון של "בלתי מעורבים" מרביצים לו. אבא אחד לקח ילד בן 8 כדי שיבעט בגופה שלו. אלה ה"בלתי מעורבים" שנמצאים בעזה.
אני לא מצליחה להבין איך עדיין לא שוחררו החטופים. אנחנו לא יכולים להשתקם בלעדיהם. מי שחזר לא יכול להשתקם, כי חלק מהאחים שלנו עדיין יושבים שם בשבי. מדובר בילדות צעירות, בגברים מבוגרים ובילדים קטנים שעדיין מוחזקים שם.
בני המשפחה הם נפגעי איבה
אז לי היה נס, אבל מבחינתי הנס לא הושלם עד שכולם חוזרים. אנחנו באמת לא יכולים להשתקם. אני קמה ב־4-3 לפנות בוקר עם סיוטים. אי אפשר לישון כשאחרים לא חזרו, ילדים קטנים מקבלים התקפי חרדה, לא יכולים לנוח, לא יכולים להתקיים, לא לחזור לשגרת בית ספר. אין שגרה.
זה לא סתם שאומרים גיהינום. להיות לצד המחבלים, לא לראות אור, לא לנשום כמו שצריך, לרעוד בגוף. אני מוטרדת בעיקר מהילדות שנמצאות שם.
הילדים והאחים שלנו הם נפגעי איבה, אבל מדינת ישראל לא מחשיבה אותם. הילדים שלי מלווים אותי במשך שנה, הם לא יכולים ללמוד, הם לא יכולים לעשות שום דבר, וכל מי שחזר לא מסוגל לחזור לתפקוד. לא צריך להקשות עוד יותר על מי שחזר. גם ככה אנחנו סובלים.
מספיק כבר עם הדיבורים, צריך מעשים. העולם צריך לעשות הכל, אבל הכל, כדי להוציא משם את האנשים.
מירב טל || חזרה מהשבי בעזה אחרי 53 ימים בפעימה החמישית לפני שנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו