קחי את אישך, יחידך, אשר אהבת. הביטי לו עמוק בעיניים. הביטי בכל השנים יחד, בילדים שלכם המשתקפים בעיניו, בכל המריבות והשמחות ומחוות האהבה והיום יום הקדוש. חרטי את עיניו בזיכרונך.
קחי את אישך. העבירי לו יד קלה על הלחי. חבקי אותו. אגרי את חום גופו בגופך. אגרי כמו מצבר. כמו בהוראות פיקוד העורף להצטיידות בחירום. שיהיה מספיק לימי הקור.
קחי את אישך יחידך ושחררי אותו. את לא צריכה להגיד לו לאן. הוא כבר מתוח כמו קשת, נורה כמו חץ מונחה. יש לו שליחות ואין לו ספק.
אישך, יחידך, אשר אהבת, ילך אל הארץ אשר יראו לו, בכדי להגן על הארץ שהובטחה לו ולך ולזרעכם וכל אשר לכם.
את לא צריכה להגיד לו שום דבר. אין צורך להתפס לקלישאות כמו כמה את אוהבת אותו או לבקש שישמור על עצמו. הוא יודע. את יודעת שהוא הולך להציל אותך ואת זרעך ואת העם ואת הארץ. ואת יודעת גם, שכמה שהעקדה הזאת בלתי נסבלת, בגלל זה את אוהבת אותו כי יש משהו מעליו, משהו חשוב יותר מהקיום של היחיד. בגלל זה אהבת אותו מלכתחילה.
שורות שורות של אלמנות מלחמה. כל אחת גיבורה מקודמה, וזאת באה עם כינור וזאת עם חליל, והן מנגנות למלך מלכי המלכים שיר אחד שאומר די. כמה מנגינות יש למילה די. אולי יותר מלמלה אהבה. והן, בניגוד לאלמנות בסרטים, לא לובשות שחור, לא מרכינות ראש. הן לובשות כחול ולבן, והראש שלהן מורם, גבוה עד השמיים, גבן זקוף.
סבא שלי האהוב, ישראל אלדד ז"ל, אמר שכשהתנ"ך מספר על מלחמות שבהן אנחנו מנצחים, לא מוזכר מספר הנופלים משורותינו. לכן גם היום אסור לנו לספור את מתינו, כי אנחנו מנצחים. אנחנו מנצחים ניצחון מזהיר, חסר תקנה, ניצחון משנה מציאות. לא ניצחון של סבב שאחריו יבוא עוד סבב, אלא ניצחון של ותשקוט הארץ. ניצחון של גבורה בלתי נתפסת, של רוח, של אור.
לכן לא נספור את הנופלים, רק נספור את רסיסי הלבבות שנותרו מאחור. נביט לנשים שסביב הלבבות האלה בעיניים. נלטף את לחיין קלות. נחבק. ניקח מהן קצת כאב, נלמד מהן גבורה ואהבה והקרבה, נהיה גאים להיות חלק מהקבוצה שאליה הן משתייכות, חלק מהעם המופלא הזה.
ואז ניקח צעד אחורה, נזקוף את הגב ואת הראש ונצדיע.
