אמו של מתן אנגרסט: "נתניהו, ממשלתך לא עדיפה על החטופים"

אופיר שלי, ילד שקט וערכי, רק בן 16. במקום ללמוד בבית הספר, הוא מבין שאין לו ברירה אלא להילחם על אח שלו, שכבר שנה וחודש גוסס למוות במנהרות האויב. בסרטון, כשהוא מוקף במחבלים, מתן זעק ברגע הכי קשה שלו: "נתניהו - אתה יכול, רק צריך לרצות".

אופיר יודע שהחורף בפתח, מה שיקשה על מתן, שכבר יותר משנה לא ראה אור יום, על המערכת החיסונית שלו ועל הנפש שלו, השרויה במצב כה קשה, לשרוד.

אופיר הפנים את האמת השורפת: נתניהו יכול להחזיר את אח שלו, אבל הוא לא רוצה. הוא מעדיף להשאירו בעזה כל עוד הוא מקבל שקט ויציבות משריו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

אתמול אופיר החליט להגיע למקום משכנם של מקבלי ההחלטות עם אותו הסרטון, סימן החיים היחיד שיש לנו ממתן, וניסה להציגו בוועדת החוקה ולגעת בליבם הקשה של מי שלא עושים הכל כדי לגאול אותנו מייסורינו. יו"ר הוועדה, ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית), סירב לאפשר לו להפעילו. ואני שואלת: מדוע הבן שלי, אח של מתן, צריך לשבת שם ולראות שמי שאמור להיות רגיש ואכפתי, ולעשות הכל כדי שאח שלו ישוב הביתה, אפילו לא מעז להסתכל בעיניו המבועתות של מתן בסרטון? ואם את זה הוא לא מוכן לשמוע - מה הוא כן מוכן לעשות?

אופיר שומע ומבין שלראש הממשלה וליושבים לצידו אין כל כוונה לסיים את המלחמה. או במילים אחרות - אין לו כוונה להחזיר את מתן הביתה, כי מתן הוא חייל, והוא אחרון ברשימה. במקום לייצר תוכנית פעולה שתסביר איך מסיימים את המלחמה הזאת ומחזירים את החטופים - הוא מצהיר על "מלחמת נצח", ללא תוכנית סיום מוגדרת, אך עם מוכנות לעסקאות חלקיות שגוזרות על מתן למות. מתן הוא חייל שמוחזק בידי מפלצות חמאס בעזה, כשבו־בזמן אלפי חיילים נוספים נמצאים באותו השטח, נפצעים ונהרגים כדי להצדיק את "מלחמת הנצח" שעליה הכריז ראש הממשלה. במקום להציל את כלל החיילים, הלוחמים והחטופים בשלב הזה, כשחמאס כבר מוכרע - הוא משאיר אותם שם, בשם הצלת הממשלה שלו.

בשבוע הבא, מתן ואחותו עדי יציינו יחד את יום הולדתם. בשבוע הבא זו תהיה הפעם השנייה שבה מתן לא יהיה נוכח לצידה של אחותו כשיציינו את יום הולדתם. הלב של כולנו שורף, עדי מרוסקת, ואופיר כבר לא יכול לשאת את הכאב הזה. אני רואה בכל יום את הבן שלי, שנרצחה לו הנפש, רואה שאחיו מוקרב על ידי ממשלה של מדינה שעליה הוא יצא להגן ועוד לא חזר. שום הישג צבאי ושום חיסול לא יחפו על סבל הגיהינום, על הקרבת החיים ועל החללים שהולכים ונעלמים. הפצע הזה לא יגליד לעולם.