רחוב המוריה - כך נקרא הרחוב בשכונת נוף הרים שבעלי. ואכן נשקף ממנו נוף הרים המסחרר את הלב. וכשצועדים בו, ברחוב המוריה, בין בית מספר 32 (משפחת ראוכברגר) דרך בית מספר 35 (משפחת בית יעקב) ועד לבית מספר 45 (משפחת דיקשטיין), הראש מסתחרר.

אי אפשר שלא לחשוב על הפסוקים מתוך פרשת השבוע, פרשת וירא: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" מצווה אלוהים את אברהם לעקוד את בנו. "אל תשלח ידך אל הנער", מורה בסופו של דבר האלוהים ומונע את מותו של יצחק. אבל כאן במציאות חיינו הקשה בארץ הטובה, כבר שלוש פעמים שלח מלאך המוות את ידו בנערי רחוב המוריה.

ילד יפה עיניים

סרן שילה ראוכברגר, בנם של נירית ודוד, היה מפקד מחלקה בגדוד 51 בגולני. הכרתי אותו כילד, חבר לספסל הלימודים של בכורי. ילד יפה עיניים עם חיוך שובה לב. התנדב כנער עם ילדים עם צרכים מיוחדים ונפגעי טרור בעמותות "לב בנימין" ו"משפחה אחת". התגייס לסיירת אגוז, והיה קצין בגולני. ב־7 באוקטובר 2023 נלחם על מוצב מו"פ דרום. נפצע והמשיך להילחם עד טיפת דמו האחרונה. בן 23 בנופלו.

סרן רועי בית יעקב, בנם של הדס ואבידן. בחור שקול ומקצועי. מים שקטים חודרים עמוק, עם מבט מהורהר בעיניים וחיוך מאיר. היה לוחם ומפקד צוות בפלגת החץ בגדוד 202 חטיבת הצנחנים. נהרג ב־15 במאי 2024 בצפון רצועת עזה מתקרית ירי דו־צדדי. בן 22 בנופלו.

השכנה שרי צבינרי־שלו: "זו כבר הפעם השלישית שאנחנו משתמשים בקבוצת הווטסאפ שהקמנו. ארגנו סעודה שלישית לשבת מול בית משפחת דיקשטיין"

סגן עברי דיקשטיין, בנם של צופיה ואילן, מפקד מחלקה בגדוד 51 בגולני. "איש שלום ואדם של צדק, מגדלור של חיינו", ספדה לו אחותו. נישא לפני שנה וחצי למרים, קצינה בקבע. "אשתי היקרה", כתב לרעייתו מכתב עם זר פרחים שהגיע אחרי מותו. "כותב לך שוב מהצפון הרחוק. מקווה בפעם האחרונה. אני כאן, שמח, ועושה משהו משמעותי עבור העם שלנו. מבקש ממך לחייך ולהיות עם ראש מורם. אני בסדר. לא לדאוג לי. אוהב אותך הכי בעולם. תתפנקי בשוקולד ותיהני מיופיו של הזר. שלך תמיד, עברי". נפל בקרב בדרום לבנון ב־14 בנובמבר 2024 בן 21 בנופלו.

מתארגנים להלוויה. שוב

ביום שישי בשעה תשע רחוב המוריה מתארגן להלוויה של עברי. כמה תושבים מתכנסים מול בית משפחת דיקשטיין עם דגלי ישראל ודגל גולני. נשים דומעות, גברים מרכינים ראש. עוד רגע יוצא מסע ההלוויה להר הרצל, שם גם קבורים שילה ורועי. 

"בשנה האחרונה התגלה שאנחנו עם של גיבורים, יישוב של גיבורים שאיבד כבר תשעה, ורחוב של גיבורים" אומר ערן שלו, מוותיקי הרחוב. "יש כאן אווירה מאוד חלוצית ואידיאליסטית שמשלבת תורה עם חיי מעשה. שכונה שחיה בגובה, אבל מחוברת מאוד לקרקע. שכונה שכואבת וצומחת מתוך הכאב. אין פה בית שאין בו קצין, וכמובן לוחמים קרביים. בסוף הסטטיסטיקה מתיישרת. אלה האנשים שנמצאים בקו הראשון בחזית, אז הם גם נפגעים בסוף. יוצא ככה שההיסטוריה מזמנת בכל תקופה ראש חץ כזה שהוא הדגל שעליו גדל הדור הבא. אנחנו גדלנו על בית השיטה והאובדן שלהם במלחמת יום הכיפורים. הדורות הבאים ילמדו עלינו".

הרחוב כבר מאורגן לשבעה. מאורגן מדי. "כששילה נהרג הקמנו את קבוצת הווטסאפ 'ישראל בטח בהשם' ובעזרתה ארגנו את השבעה והתמיכה במשפחה", מספרת שרי צבינרי־שלו. "עכשיו זו כבר הפעם השלישית שמשתמשים בקבוצה. ארגנו כבר סעודה שלישית לשבת שתתקיים ברחוב מול בית משפחת דיקשטיין".

"לצערנו בכל פעם מוציאים מקבוצת הווטסאפ את בעלי 'השמחה'", אומר בציניות כואבת ערן. "עכשיו הוצאנו את דיקשטיין, אבל הכנסנו בחזרה את בית יעקב".

"היתה מול הבית גם קבלת שבת בליל שבת, ועכשיו חזרנו מסעודה שלישית", מספרת נירית ראוכברגר, אמו של שילה, מייד במוצאי השבת.

"כולם מגיעים והמשפחה יורדת ומצטרפת לסעודה שלישית ברחוב. מתכנסים מכל השכונות, כמה מאות תושבים, יושבים ושרים וקצת מדברים. מנסים לתת מקום לכאב ומשמעות לכאב. מהחוויה שלנו, כשעושים כזו התכנסות זה מחזק את המשפחה. לאבד ילד זה לא משהו אנושי. שרה אמנו רק שומעת על הבן שלה ולא עומדת בזה. זה משהו שמכניס אותך לשלב שונה מהותית בחיים. חשוב לא להיות לבד בתוך זה. החוויה היא שאתה חלק ממשהו גדול, חלק מקהילה שכולם בה מנסים לשאת איתך את הכאב. זה לא מנחם. נחמה זו מילה מאוד־מאוד גדולה, אבל זה נותן משמעות לכאב ויכולת להחזיק את הדבר הזה".

נירית ראוכברגר, אמו של שילה ז"ל: "חשוב לא להיות לבד. החוויה היא שאתה חלק ממשהו גדול, חלק מקהילה שכולם בה מנסים לשאת איתך את הכאב"

"אבל בפעם השלישית"

"לשכול יש הרבה מעגלים. לא רק המשפחה, גם השכנים. הרחוב שלנו אבל. אבל כבר בפעם השלישית. זה רחוב שהילדים שלו ממשיכים להילחם. כמעט בכל בית פה יש עוד לוחמים וקצינים. וזה רחוב שהנערים והנערות בו מתנדבים. אחותו של עברי, אמנה, הגיעה עם החברות שלה כל ערב בשבעה שלנו כדי לנקות את הבית. המשפחה המורחבת שלנו הפכה להיות חלק מהרחוב".

תמונה אחת לא יוצאת לנירית מהראש. עברי עומד בהלוויה של שילה ומחזיק את דגל ישראל.

"אני זוכרת אותו עומד מולי בהלוויה של שילה, צמוד לקבר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: וואו, מסכן, שעות הוא עומד שם. מאז נוצר בינינו קשר, ומדי פעם הוא דיבר איתי ורצה להביא את החיילים שלו לדבר על שילה. כשהוא נכנס לתפקיד דומה לתפקיד של שילה, הוא מאוד התרגש. הבן הצעיר יותר שלנו, אליה, היה יחד עם עברי בקורס קצינים. אנחנו קשורים פה מאוד־מאוד. אלה ילדים שספוגים בערכים של חיים. אף אחד מהם לא נלחם כדי למות, אלא כדי לחיות. זו מלחמת הטוב ברע. אף אחד מהם לא עניין אותו להרוג. מה שהניע אותם זה תנועת החיים, זה להיות אנושיים ולהילחם כדי שנוכל לחיות פה בטוב".