אין ייאוש בעולם: זה רעיון בלהות, אבל זו בכלל לא אופציה | מכתב לבני האהוב אבינתן

ביום הא"ם העבריה אבינוש אהוב שלי, האם אתה שומע אותי? אחרי סוכות בשנה שעברה לא הרשיתי בשום אופן לאף אחד לגעת בסוכה, למרות ששכנים וחברים הציעו לפרק ולאחסן אותה. הסוכה עמדה במשך חודשים ארוכים וחיכתה לך, שאתה תפרק אותה כמו תמיד - בחן ובחיוך, כמו שבנית אותה, וכמו שעשית כל שנה.

בסוף, אחרי המון המון זמן, יובל – הקצין המדהים שמלווה אותנו, שאתה כמובן לא מכיר – פשוט קיפל את הסוכה, בלי רשות ובלי שאלות.

השנה, כשלֵב חברך, שגדלתם יחד בשילה, מהגן ועד השירות הצבאי, וגם אח"כ – הציע את עזרתו, מיד הסכמתי. וכמה ימים אחר כך, כשהכל היה מאופסן ונקי, נורא נבהלתי מעצמי. מה, התייאשתי? אני כבר לא מצפה לך כל רגע שתופיע פתאום, זקוף, ענק, וקורן, ובחיבוק גדול ובקלילות תתקתק הכל?

403 ימים, שאין בהם לא יום ולא לילה. יום אחד ארוך שלא נגמר.

הכל בנשימה אחת, או יותר נכון הכל בלי אוויר בכלל. ולמרות שהסוכה פורקה, ולמרות הבהלה שלי מזה – בכל זאת, אין סיכוי בעולם, בכל העולמות, שאתייאש. זה רעיון בלהות, אבל זו בכלל לא אופציה. כמו רחל אמנו, מילד חי בשום פנים ואופן לא מתייאשים.

אבינוש שלי, ילד שלי חי, שלמרות שאתה כבר כל כך גדול, בכל זאת עדיין ילד שלי, למרות שאתה כל כך מאיר, בכל זאת אתה נמצא במעמקי החושך והשאול. מרחל אמנו אני מקבלת כוח כל יום מחדש, ובמיוחד היום – להתעקש ולהילחם על שובך. במיוחד היום אבינוש, כי היום אנחנו ביום הא"ם העבריה.

מתחילת השנה - בראש השנה, ועד היום, עברו בדיוק א"ם (41 בגימטריה) ימים. 30 ימים של חודש תשרי ועוד י"א (11) ימים של חודש חשוון. היום זה היום שלנו, האמהות, למרות שבשבילנו, כל יום בשנה הוא יום האם.

בנוסף לכך, אבינוש, אנחנו בשבוע של חיבוק. חיבוק של אבא ואמא. בפרשת "לך לך" פגשנו לראשונה את אבינו הגדול אברהם, האדם הגדול בענקים. והיום אנחנו פוגשים גם את אמא רחל, שלמרות שביולוגית היא אמא רק של יוסף ובנימין, וגם אותם היא לא הספיקה לגדל כי נפטרה בלידת בנימין, בכל זאת היא אמא של כולנו.

והנה שניהם – גם אבא אברהם וגם אמא רחל – מתמודדים עם ילדים חטופים. כשלוט נחטף, מה עושה אבא אברהם? הוא היה יכול לרוץ אחרי החוטפים, ולהניח עסקה – "תגידו כמה אתם רוצים עליו. אני איש מאוד מאוד עשיר, אתן לכם כמה שרק תבקשו. זה בוודאי מאוד משתלם לכם". אבל אבא אברהם לא עושה כך. הוא רודף ונלחם, בארבעת מלכי הצפון החזקים והגיבורים, ומשחרר את לוט.

כי אברהם מודיע לכל באי עולם – אני, ואנחנו בעקבותיו, אדוני הארץ. אין מצב שתיכנסו לארץ שלי, תחטפו את ילדי, ותצאו מכך בשלום. כך מתנהגים אדוני הארץ. ובעקבות כך, בהמשך הפרקים, יושבי הארץ מודים בפני אברהם: "נשיא אלוקים אתה בקרבנו". וה' היה בעזרתו – והצליח. ושחרר. וחזר לביתו בלי פגע.

ואמא רחל – בניה החטופים בידי הבבלים מובלים לידה, כבולים בשלשלאות, בדיוק כמו שאתה, אבינוש אהובי, עקוד בסרטון הנורא של חטיפתך. ואמא רחל בוכה ובוכה, שטופת דמעות בלי הפוגה. בוכה ומתפללת, בוכה ומתחננת, בוכה ומתעקשת.

אבינוש אהוב שלי, אבא אברהם מתמודד עם לוט, שהוא החטוף הראשון בתנ"ך, אמא רחל מתמודדת עם גולי בבל, שהם החטופים האחרונים בתנ"ך. וביניהם, לאורך פרקי התנ"ך, ובוודאי גם אחר כך, ישנם עוד מקרים נוראים כאלה. ואבא ואמא מחבקים, מההתחלה ומהסוף, ומלמדים אותנו שיעור אדיר איך נכון להתמודד. כמו אבא -בגבורה , כמו אמא - בתפילה.

ועוד דבר אחד חשוב: הגבורה של אבא אברהם היא מול העולם, מול העמים, נגד הרשעים ונגד הרשעות. הבכי של אמא רחל איננו מול העולם בשום אופן. אמא רחל לא מנסה לעורר את רחמי העולם, "כמה אני מסכנה, תראו איך פגעו בי... תראו מה עשו לי.. אני קורבן, אני חלשה ותלויה בעזרתכם..." ממש לא. אמא רחל מפנה את כל דמעותיה אל מקור הרחמים, אל אבינו שבשמים, הכל יכול. והיא מלמדת אותנו שיעור ענק. מולו ורק מולו, אליו ורק אליו, אנחנו בוכים.

אבינוש ילד יפה שלי – כולנו, כל המשפחה שלך וכל ישראל שאנחנו משפחה אחת גדולה בשנה הנוראה הזאת – נלחמים על שחרורך בגבורה שאין דומה לה בשום מקום בעולם. אין ולא היתה. חיילינו האמיצים הם גילוי שכינה של ממש. גבורה עילאית לשחרורכם. וכולנו גם בוכים, ומתפללים, ומתחננים, ושופכים את לבנו כמים נוכח פני ה'. ומה שבטוח אבינוש - לא מתייאשים.

הכותבת היא אימו של אבינתן אור שנחטף ממסיבת הנובה