הגיע הזמן לסדר חדש: החרדים אינם יכולים לקבל הטבות וקצבאות - ולא להתגייס

משהו בי נשבר. משהו יסודי, אישי, כללי, תפיסתי. הקשבתי לבן שספד לאביו בדמעות, סיפר על אדם שלמד במשך רוב שעות היממה, אך כשנקרא להילחם עשה זאת ללא התלבטות. בהספד החשוף תיאר שיחה שוברת לב: "אמרתי לך שאני מפחד למות בצבא, ואמרת אם אנחנו לא נתגייס לקרבי - מי יתגייס?".

במשך שנים רבות סברתי שצריך לוותר על גיוס החרדים. זה לא יעבוד, חשבתי לעצמי, והאמנתי בכל ליבי שיש להכניס אותם קודם לשוק העבודה. אני לא מאמין בדרך זו יותר, היא נקרעה ממני בנהרות של דם וזיעה, של מכרים, חברים, בני קהילה, בני עמי. בלי נאמנות, בלי נשיאה בעול, אין עבודה, אין קצבאות, אין הטבות, אין כלום.

ביום ראשון בצהריים, כשבמגזר החרדי הבינו שמשהו פה התפקשש לחלוטין, שבני הציונות הדתית ספגו מכה אנושה בדמות הורים לילדים, בני תורה, שהלכו אל הקרב ולא שבו, יצאה הוראה דחופה. החרדים הורו לבטל את הטיולים שתוכננו לקראת סוף ימי בין הזמנים. לעג לרש, לעג לנופלים, לעג למשפחות השכולות. אלו מתים ואלו עושים טובה ומבטלים טיולים. דרך ארץ קדמה לתורה? כן בטח.

ואני נזכרתי באבי, חבר יקר, שאותו פגשתי בשמחת תורה. הוא קיבל חופשה מיוחדת לרגל העובדה שהוכתר כ"חתן תורה", האדם שמקבל את העלייה לתורה בפרשה שמסכמת את הספר כולו, כבוד גדול במיוחד בבית כנסת, אחד הגדולים ביותר של השנה. אבי, שבנו בן ה-9 נשא ספר תורה במשך הקפה שלמה. אבי, ששלושה מלוחמי חטיבתו נפלו כמה שעות לאחר מכן. אבי, שחזר אחר כך לרצועת עזה, למלאכת הקודש. כי אין מישהו אחר שיעשה זאת, למרות שכבר עבר מאות ימי מילואים בשנה.

בגן המשחקים נערך כל שבוע קידוש מאולתר של כמה חברים מבית כנסת אחר. אבל החבר מהשב"כ לא נראה כבר חודשים ועידן, הסמג"ד מכרמלי, בולט במיוחד בהיעדרו. וחנה יושבת עם הילדים על ספסל ומספרת על אורי שנמצא בלבנון, והחליפה של שלומי חסרה כל כך, כי הוא שוב במדי זית בצפון.

ויש גם אשמה. כי עשיתי "רק" 120 ימי מילואים השנה, וחבר, שכן, שביצע בדיוק את אותו השירות כמוני, עולה כעת גם הוא לגבול הצפון. ואת המילים האלו אני כותב רגעים לפני שיחה לאחראי על גיוס המילואים ביחידתי, כי השלישה ביקשה וזה מה שצריך לעשות, והעבודה תצטרך להמשיך לחכות כי גם אני יוצא לעוד סבב בשנה שמסרבת להיגמר למרות שכבר עברנו את השבעה באוקטובר.

נגמרו הימים לדיבורים, נגמרו הימים למתווים, נגמרו הימים לשקרים. אם החרדים לא רוצים לשרת בצבא, אין דרך אמיתית להכריח אותם, אך הם אינם יכולים לקבל הטבות וקצבאות כאילו כלום לא קרה, לצאת לטיולים ולבין הזמנים. על המתווה ההוא, של לפני השבעה באוקטובר, קרעו קריעה בבתים כל כך רבים. עכשיו הגיע הזמן לסדר חדש.

בהגרלת מחיר למשתכן שנערכת בימים אלו יש 20% מהדירות שמוקדשות למילואימניקים, ו-25% מהדירות הן לציבור החרדי. זוהי דוגמה שממחישה את העוול. אדם שטייל עכשיו חודש בבין הזמנים מקבל הטבות גדולות יותר ממילואימניק שמסכן את חייו בלבנון. זה חייב להשתנות.

אדם חרדי שמעוניין להיות חלק ממדינת ישראל חייב לשאת בנטל על מלא. בניו צריכים ללכת לצבא, הוא צריך לצאת לעבודה. ראוי מאוד שימשיך ללמוד ולהתמיד בתורה, אך הוא יעשה זאת בדרך שבה זה ראוי להיעשות – ספרא וסייפא, מכיוון שזו הדרך היחידה שאפשרית. אם לא – הוא יכול להמשיך לחיות כאן, אך ללא זכויות יתר, המינימום ולא המקסימום.

לפני מספר חודשים הרב יצחק יוסף, אז הרב הראשי, איים שאם יכריחו את החרדים להתגייס הם יעזבו את הארץ. האמירות עוררו סערה גדולה, אך לתחושתי הייתה זו סערה מיותרת. מדובר במגזר יצרני למחצה בלבד, שמטיל בחלקו עול כלכלי על מדינת ישראל ואינו נושא בנטל. מי שאינו רוצה להיות פה על מלא – מוזמן ללכת.