משימת חיים: להקים ממשלת משרתים

לא משבר, שבר

לא קרה לנו שום נס ב־7 באוקטובר. שמעתי על ניסים שגובים פחות מ־1,163 הרוגים. אבל בניגוד לשיר של נטאשה "לא שבר, משבר", אז שבר דווקא היה לנו, והוא היה כל כך גדול עד שהוא הביא איתו הזדמנות: לחבר מחדש את היצור החמקמק שנקרא החברה הישראלית, לייצר בתוכו גבולות חדשים לגמרי, ולהכריז עליהם ריבונות.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות מגושמים לחלק את החברה הישראלית למחנות שונים ומשונים. זה נגמר ב־06:29. השעון המעורר צלצל, הגיע הזמן לקום.

בואי ניפרד

אז קודם כל נראה אילו פיצולים של החברה הישראלית לא רלוונטיים יותר:

• חלוקה לפי ביבי/לא ביבי הביאה עלינו חמש מערכות בחירות, פילוג חברתי שלא היה כמוהו ובעיקר אפס התקדמות בדברים החשובים למי מהצדדים. לא רפורמה, לא שלום, לא ביטחון ולא ריבונות. חצי עם היה מתוסכל, ובצדק, בהקמת ממשלת בנט־לפיד־רע"מ, וחצי עם מתוסכל היום, ובצדק, בממשלת הליכוד־חרדים. החלוקה המלאכותית הזאת הביאה עלינו חרמות על ממשלה מצד אחד, או הקמת ממשלה שבה הצדדים מסכימים על חרם משותף מצד שני. לא טוב.

• חלוקה לפי ימין/שמאל היא דווקא חלוקה הגיונית, למעט העובדה שאין כיום כמעט שמאל בישראל. זאת לא בדיחה ולא שאיפה, זאת ההגדרה העצמית של הישראלים: 66% מהם מגדירים את עצמם כמרכז ימין וימינה, ורק 13% כמרכז שמאל ושמאלה. גם החלוקה הזאת אינה רלוונטית.

• חלוקה לפי יהודים/ישראלים זהו פיצול מעולה בשביל הפולקלור, אבל הוא פשוט אינו קיים. אחוז המגדירים את עצמם מסורתיים עד חרדים בחברה הישראלית עומד על כ-55% אחוזים. אבל גם מתוך יתרת החילונים, לא פחות מ־40% למשל אמרו השנה שיצומו ביום כיפור. במילים אחרות, ישראל זוהי מדינה יהודית, רק יש לה דרכים משונות לומר ליהדות שהיא אוהבת אותה. הזהות הזאת נכתבה בדם, פשוטו כמשמעו, ולכן גם החלוקה הזאת חסרת תוחלת.

• חלוקה לפי שמרנים/ליברליים: כמה נוח להשתמש במילים המכובסות האלה שמריחות לבנדר, רק הבעיה שה"שמרנים" הם אלה שרוצים רפורמה, וה"ליברלים" רוצים לשמור על המערכת המשפטית הקיימת. בתוך ה"שמרנים" תומכים בזכויות להט"בים, ובתוך ה"ליברלים" ישנם תומכי עידוד הגירה של הפלשתינים מעזה. אפשר להתקדם, לא על זה נתפלג.

במילים אחרות, בדמוקרטיה ישנם שני צדדים, חובה שיהיו שני צדדים, רק לא ידענו איך להגדיר אותם. הסתובבנו מסביב להגדרות לא נכונות כמו בקרוסלה ונפלנו מהסחרחורת. אבל הנה, בזכות הנס שלא קרה לנו ובזכות המלחמה שנכפתה עלינו ישנה הזדמנות להגדיר מחדש את קווי החלוקה של הציבור הישראלי.

לתת את הנשמה ואת הלב

יש מחנה אחד, שמשרת בצבא. שהולך לשירות לאומי. שמוכן לשלם מחיר אישי לכל אורך הגזרה. הוא משלם אותו בחייו, הוא משלם אותו במומים בגופו, הוא משלם אותו מכיסו ומכעסו. יש לו שם: מחנה המשרתים.

מחנה המשרתים התייצב ב־7 באוקטובר ולא הלך לישון לרגע אחד כבר יותר מ־12 חודשים. הוא ישן עם הנעליים כבר שנה בדריכות. הוא זרק רימונים מהמיגונית, הוא נסע מעתניאל לבארי כדי להציל אחים שלא הכיר ממוות, הוא היה דתי, הוא היה חילוני, הוא היה דרוזי, הוא היה מתנחל וגם תל אביבי וקיבוצניק. הוא חיסל את נסראללה מהמטוס, הוא סיכל את סינוואר ברפיח, בת הזוג שלו קרסה בעבודה והעסק שלו נסגר, והוא לא מצמץ לרגע. אחרי הכל, הוא משרת.

המחנה השני, מחנה הלא משרתים, היה בממתינה באותו הזמן, כל העמדות תפוסות. בדיוק ברגע ההיסטורי שבו אצל מחנה המשרתים קמה זהות מאוחדת, תמירת קומה ונטולת ספקות, תאבת חיים שנלחמת על הבית, מחנה הלא משרתים טיפס על הגדר ודאג לבנות עליה עוד קומה ליתר ביטחון. שלא נגיע. הוא פשוט לא בא.

מחנה הלא משרתים לא ניסה למצוא שום פתרון כדי לשרת את המדינה ולהציל את אחיו, שזעקו אליו בתחינה.

הוא החליף תירוצים כאילו אנחנו בפלפול בשיעור גמרא: הצבא לא צריך חיילים ואם הוא צריך אז שייקח את אלה שלא לומדים - ואם ייקח לא נסכים למכסות גיוס (מהות השקר - חוק גיוס שאינו בחקיקה ואינו מטיל סנקציות אישיות במידה ולא מגיעה כמות המתגייסים הנדרשת הוא אחיזת עיניים), ובכלל הרי הסיבה שרוצים להחזיר אותנו בשאלה, אבל גם אם יבנו לנו יחידות משל עצמנו אזי צריך בהדרגה ובשיח, ובכלל במה כל הג'ובניקים שהיו בגל"צ יותר טובים.

ובינתיים, הם אומרים, רק אל תשכחו לא לקצץ בקצבאות שמאפשרות לנו גם לא לשרת, גם לא לעבוד וגם שהמשרתים יממנו את זה. אל דאגה, בעתיד הם ישלמו על זה עוד יותר כי דמוגרפיה.

את הנזק התדמיתי שנגרם לציבור הלא משרת, קשה לאמוד עדיין. אבל הוא ירגיש זאת בקרוב. למען הסר ספק: מדובר בכל מי שאינו משרת - חרדים, ערבים, וכל הסרבנים למיניהם. מה שנקרא, משתמטי כל העולם התאחדו.

עכשיו רק מוטלת על מחנה המשרתים עוד משימה אחת קטנה, לא שחסרות להם משימות: להתאחד. להקים ממשלת משרתים שתקבע את זכויות היתר המגיעות להם, ותשלול את הזכויות העודפות של מי שבחר לעמוד מהצד. הטכנולוגיה קיימת, ההצעות על השולחן.

הפעם, זוהי משימת חיים. מוות ידענו כבר מספיק.