סקר חדש חושף: רוב הציבור מאמין בצה"ל יותר מבממשלה - וקורא להמשיך בלחימה בעזה

מתחילת המלחמה נרשמה ירידה חדה באמון הציבור הישראלי בדרג המדיני, ובמקביל חלה עלייה באמון הציבור בדרג הצבאי. הציבור לא האמין שהמלחמה תימשך יותר משנה ולא האמין שגם אחרי שנה של מלחמה, החטופים לא ישוחררו. רוב הציבור חושש מהידרדרות למלחמת התשה בין ישראל ואיראן, אך 70 אחוזים סבורים שתגובה ישראלית חריפה למתקפה האיראנית תשרת את האינטרס הישראלי.

נתונים אלה, ונוספים המובאים בהמשך, הם פרי מחקר שנערך על ידי ד"ר עידית שפרן גיטלמן, ענת שפירא, ירדן אסרף ודנה קרניאלי מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המחקר בחן במשך שנה את רמת האמון של הציבור בדרגים השונים, במקביל להתפתחויות בלחימה ולהתפתחויות חברתיות ופוליטיות בישראל. 

ביטחון ביכולת לנצח

מהמחקר עולה כי 64% סבורים שהחלטות הממשלה נובעות משיקולים פוליטיים. ואילו 56% מהמשיבים סבורים שהבסיס להחלטות הממשלה בקשר לחטופים הוא פוליטי. ביחס ללחימה בצפון מרבית המשיבים סבורים שההחלטה על הרחבת הלחימה התבססה על שיקולים ענייניים.

בשאלת אמון הציבור הישראלי באישים בדרג המדיני ובדרג הצבאי, החוקרות מצאו כי בחלוף שנה למלחמה, ישנה ירידה משמעותית באמון ברמטכ"ל ובשר הביטחון. מידת האמון ברה"מ נותרה הנמוכה ביותר מבין האישים. לעומת זאת, חלה עלייה משמעותית באמון בדיווחי דובר צה"ל.

ד"ר עידית שפרן גיטלמן, מהחוקרות הראשיות של מכון המחקר, מספרת כי ההחלטה לחקור את נושא אמון הציבור הישראלי בצה"ל ובדרג המדיני התקבלה כבר בימים הראשונים של המלחמה. החוקרות בחנו, באמצעות סקרים ושיחות עומק, את מדדי האמון של החברה הישראלית במלחמה הזו, בהיבטים של לחימה, כוח אדם, חוסן ולגיטימציה. בכל שבוע נכתב דוח שתיאר מה קרה בלחימה, אילו מסרים דובר צה"ל הדגיש, אילו התפתחויות חלו בנושא השבויים והנעדרים ומה קרה בענייני הפנים של מדינת ישראל.

"ב־7 באוקטובר צמד המילים הנפוץ ביותר, כשמסתכלים על ההודעות ששלחו תושבי העוטף לכולם, היו 'איפה צה"ל?'. ובהמשך כל תושבי מדינת ישראל שאלו את אותה שאלה, הממשיכה ללוות אותנו גם עכשיו. השאלה הזאת מסמנת את השבר באמון של הציבור הישראלי בצה"ל ומעידה כמה הוא עמוק".

משהים את השיפוט

לדברי ד"ר שפרן גיטלמן, בתחילת המלחמה, על אף התוצאות הקשות, הציבור הביע אמון גבוה בצה"ל, בדרגים הבכירים ובחיילי השדה, והיה בטוח ביכולתם לנצח במערכה בעזה וגם במערכה אפשרית בצפון.

"כבר בתחילת המלחמה אמון הציבור בממשלה ובדרג המדיני היה מאוד נמוך, ואותה רמת אמון נמשכה לאורך כל המלחמה, כמעט בלי שינויים. רמת האמון של הציבור הישראלי בצבא היתה גבוהה מאוד. מדדי האמון הגבוה באותם ימים ביטאו בעיקר סנטימנט רגשי חיובי כלפי הצבא, ואת העובדה שהציבור הציב את אירועי 7 באוקטובר במעין קפסולה והשהה את השיפוט שלו לגביהם.

"גם העובדה שראשי הצבא מיהרו לקחת אחריות סייעה ליצירת אמון גבוה, בעיקר נוכח סירובו של הדרג המדיני לעשות זאת. אך ככל שירדה עצימות הלחימה, ראינו ירידה במדדי האמון בצבא, למשל במהלך עסקת החטופים וגם בסיום השלב העצים של התמרון ומעבר לשלב ג' של הלחימה.

"מדי פעם, בעקבות הצלחות נקודתיות, דוגמת מבצע ארנון, ניכרה עלייה במדדי האמון, אך היא היתה זמנית בלבד ולא הצליחה לשנות את המגמה. עם הסלמת הלחימה בצפון, ובעקבות סדרת ההצלחות המבצעיות, חל שיפור משמעותי באמון, שלפחות בשלב זה נראה עקבי יותר מן השינויים הקודמים".

לדברי ד"ר שפרן גיטלמן, בשאלה אם צה"ל ינצח במלחמה, נראה שהציבור הישראלי נתן אמון בצבא. "גם אחרי 7 באוקטובר, כאשר רוב הציבור הבין שצה"ל הפר את הסעיף הראשון בבסיס החוזה שלו עם החברה הישראלית, הרוב נתן אמון בצה"ל והאמין שבכוחו לנצח".

לא לשחרור רוצחים 

באשר להחזרת החטופים, בתחילת התמרון הקרקעי מרבית הציבור האמין בכך שהפעילות הקרקעית בעזה מעלה את הסיכוי להחזרת החטופים, ועל כן שניתן להשיג את שתי מטרות המלחמה במקביל. בסקרים שנערכו בסמיכות לסיום עסקת החטופים, 60 אחוזים מהציבור השיבו כי אם ניתן היה להשיב את כל החטופים הישראלים (כולל חיילים) תמורת שחרור מאסיבי של אסירים פלשתינים ובתוכם רוצחים מטבח 7 באוקטובר, המהלך לא מקובל. עם זאת, ניכר כי לאורך המלחמה התגברה התפיסה שלפיה לא ייתכן ניצחון ללא השבת כל החטופים.

לאחר קריסת המשך עסקת החטופים, התחדדה ההבנה הציבורית ששתי מטרות המלחמה המרכזיות - מיטוט חמאס והשבת החטופים - מתנגשות. מרבית הציבור (61 אחוזים) הסכים עם האמירה שלפיה על צה"ל צריך להמשיך בלחימה, כל עוד לא מוטט שלטון חמאס, גם אם משמעות הדבר היא שלא ניתן יהיה להחזיר את החטופים, וכי אין לקבל הפסקת אש והסגת הכוחות מעזה כתנאי לעסקת חטופים.

שאלה מרכזית נוספת שנבחנה במחקר היא התייחסות הציבור למערך המילואים ולחוק הגיוס. כאן הציבור הישראלי הפתיע. למרות העומס על מערך המילואים, למרות ירידת האמון ואפילו העובדה שאין לציבור מושג על תוכנית לסיום המלחמה, הרוב הודיעו שימשיכו להתייצב. עם זאת, מהמחקר עולה כי ישנה עלייה מסוימת בשיעור המשיבים המעידים שלא יעודדו את בן משפחתם שכבר שירת במילואים להתייצב לשירות מילואים נוסף. עוד עולה כי חוק הגיוס, במידה ויחוקק, יפגע במוטיבציה לשירות קרבי.

בשאלה מקומן של נשים לוחמות ועל רקע הדיון שקדם למלחמה בבג"ץ על אודות פתיחת יחידות מיוחדות לשירות נשים, ניכר מהמחקר כי הישגיהן המבצעיים של הנשים הלוחמות היו בולטים ומשמעותיים, גם עבור הציבור. מרבית המשיבים סברו בסקר שנערך בתחילת המלחמה כי יש לאפשר לנשים להתמיין לכלל היחידות הלוחמות, על בסיס קריטריון מקצועי.