במנהרות תשבו - ואין סוכה ולא שמחה

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב-מג).

אנחנו בסוכה כבר שנה שלמה. פה, בארצנו היחידה שאין לאן להוציאנו ממנה. אנו אמנם לא יושבים בה, כי ביום השביעי, יום שמחת תורה, הופקרנו בביתנו ובסוכתנו שנותרה על תילה, עת חדרו אלפי מחבלים את הגבול ליישובי העוטף ובהם קיבוץ ניר עוז, שהפך לסמל ההפקרה, התופת והטבח.

תמיר, בני, יצא להגן על הקיבוץ. הוא נפצע קשה, נחטף ונרצח בלי הגנה וטיפול רפואי. הוא נפל בקרב כגיבור בין מעטים, משווע לעזרה שלא הגיעה. לא היה מי שיציל ביום הפוגרום של 7 באוקטובר. 

היום הארור ההוא לא נגמר ולא ייגמר כל עוד יקירינו לא הושבו לבתיהם והחללים לא יובאו לאדמתם. הוא לא ייגמר כל עוד אין תיקון ואין דין להפקרה. אז איך אפשר עוד לציין את השמחה שבתורה ביום השביעי לחג הסוכות?

בשיחה שקיימתי ערב כיפור עם אנשי תפילה אמרתי כי לא יעלה על הדעת שזה רצונו של בורא עולם, שהרי ההפקרה היא מעשה אדם.

האלוקים שאני מאמינה בו לא עושה רע ובסוכות הוא ציווה עלינו לשמוח - לא ייתכן שהיה גוזל מאיתנו את מצוות החג בהרג ובאונס, בטבח ובהפקרה. לא ייתכן כי היה מותיר אלמנות ויתומים ומשפחות שכולות.

מי שגזל מאיתנו את השמחה הוא מי שהפקיר את הגבול. ההפקרה לא נולדה ב־7 באוקטובר, אלא נבנתה לאורך השנים בהעצמת חמאס, שהוגדר כ"נכס" בעימות עם הרשות הפלשתינית. העברת כספים קנתה שקט מדומה בעוד חמאס בנה מנהרות, שבהן מוחזקים עדיין יקירינו.

כתושבת העוטף אני מרגישה כי ממשלות ישראל ב־15 השנים האחרונות, שברובן עמד בנימין נתניהו, אלחשו אותנו באמצעות הנחות ארנונה, חינוך ומיגון לדעת – כך שהעיניים הפכו סומות לסכנה הבאה ממערב.

לצערי, ממשלת נתניהו ממשיכה באלחוש זה באמצעות סירובה להקים ועדת חקירה ממלכתית, כאילו האחריות אינה נוגעת בהם, ובאמצעות הפקת טקסים מיותרים, כאילו האירוע כבר הסתיים, בזמן שהכל עוד נוכח וצורב.

השיקום שלנו יתחיל רק עם השבת כל החטופים הביתה וכשהממשלה תוכיח במבחן התוצאה שהדבר הכי חשוב לה הוא מימוש החובה המוסרית והערכית לאזרחי המדינה שהופקרו לנפשם ולמותם ועדיין מופקרים בכל יום שעובר.

הישיבה בסוכה מסמלת את הארעיות שבחיי האדם, אלא שהיא מסתיימת בתום שבעת ימי החג, בעוד שאנו חווים זאת כבר שנה מלאה.

הסוכה של תמיר ושל עוד 100 חטופים לא פורקה, גם אחרי שבתיהם פורקו ונבזזו. המציאות של כולנו נחטפה, ודבר לא ישוב לקדמותו עד שהם ישובו אלינו.

הכותבת היא אמו של תמיר אדר, שגופתו נחטפה מקיבוץ ניר עוז ב־7 באוקטובר בידי חמאס