ים הרחמים: ההכחשה פנים רבות לה - היא זמינה וממכרת

ליהודים יש אף ארוך? לא בטוח. כלומר, לפעמים. ואם נדייק, נגיד שהסטריאוטיפ האנטישמי שנועד להשניא אותנו בעולם הפיץ שאנחנו בעלי אף ארוך ונשרי. העובדות מדברות אחרת - מחקרים מדעיים מוכיחים שהאף המיוחס לנו לא מופיע בפרצופים יהודיים יותר מאשר בפרצופים של בני לאומים אחרים. זאת סתם עלילה מרושעת, שנועדה לומר (מאז המאה ה־13!) שאנחנו לא רק גנבים ומסריחים, אלא אנחנו גם מכוערים.

סיבה טובה לזרוק אותנו לים...

מעניין להבחין, כי מי שאוחזים בנרטיב על האף הם, כמובן, היהודים. לאו דווקא מתוך אמונה, לפעמים כתרפיה. שימוש הומוריסטי בסרטים ובסדרות בהוליווד (שביימו והפיקו יהודים), ולהבדיל בספרי פילוסופיה אוטו־אנטישמיים, ובאופן טבעי כשיהודים מתפלשים בטראומה הזאת לאורך הדורות, בארץ ובעולם.

לפעמים נדמה שאנחנו מציירים את הקריקטורה של עצמנו לא מאוד שונה מהאופן שבו התרגלנו שמציירים אותנו אחרים. לא הרחק מגטו קרקוב מצאתי בחנויות תיירות פריט שחזר על עצמו: מגנט למכירה של יהודי נודד: פאות, זקן, שופר, לבוש חרדי, אף ארוך ושקית מלאה מטבעות זהב. היסטוריה.

אך ייתכן שאם היו מחפשים דימוי מטאפורי ריאלי שקשור ביהודים ובפרצוף, אפשר היה לומר שאנחנו לוקים בעיוורון, שאנחנו עם שמסרב להביט למציאות בעיניים. אם עושים זום־אאוט ומתייחסים ברצינות, ולא על מנת להשניא, אולי מאבחנים שאנחנו מתקשים לבצע היקש ולדבוק בו, או שיש לנו דנ"א המושתת על הכחשה כרונית מאוד. כשזה מגיע עם משיחיות ודחיינות, זו ממש בעיה.

מצד אחד, אתוס של לקום מעפר; מצד שני, פרקטיקה של להתפלש בעפר. בשבוע שבו מציינים את יום הכיפורים המוגדר ביהדות חג, ואת התאריך הקלנדרי 7 באוקטובר, שטרם התחלנו, ואיך אפשר בכלל, לעכל - ניתן ביושר לערוך חשבון נפש במלאת שנה לשואה שהתרחשה בעוטף עזה, וממשיכה להכות בנו בכל מקום ואתר.

נביא עם עלה של זית

בתפילת מנחה של יום הכיפורים קוראים בתורה את סיפורו של יונה הנביא. ספר קטן, מקושט נוצה, על נביא שלא עשה כל מה שהאל רצה. "קום לך אל נינוה", הוא אמר לו, "וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפניי". אבל יונה פחד מהעימות החזיתי הזה. איזה רייטינג יש לנבואות?

מדינת נינוה הבטוחה בעצמה כל כך, פתאום לנחות עליהם ולהגיד בפרצוף שהם חטאים - וואלה, פחות שייך. יונה, שם עם עלה של זית, רדף שלום וחשש מעימותים. הוא העדיף למלא פיו מים, ואין מקום קלאסי לכך מאשר חוף הים.

הלך יונה לנמל יפו ועלה על אונייה, כדי להתחבא מהתפקיד המחמיא והלא משתלם של נבואה. כדי להתחבא מאלוהים ומהתודעה הוא בחר לשקוע בתרדמת, אך המזל הרע שלו גרם לים לסעור, והחבר'ה על הסיפון זרקו את הנוסע המנחוס. ויבוא דג גדול - אם כבר סמלים של שתיקה אז עד הסוף - ויבלע את יונה, שחשש לומר את האמת.

יונה הסביר לאלוהים שהוא לא רוצה לומר את האמת לאנשי נינוה כי יש להם דפוס בעייתי. גם כשמבינים משהו - הם שוכחים ממש מהר. אלוהים דחק בו, ויונה נאלץ בסוף לעמוד מולם ולומר שאם לא ישנו את ההתנהגות, אז תוך 40 יום נינוה נהפכת. ההלם מהבשורה והכריזמה של יונה עשו את שלהם, מלך נינוה חזר בתשובה וגם רוב תושבי העיר, ואלוהים לא התחשבן איתם.

נוהגים להשתמש בסיפור הזה כסמל לחזרה בתשובה שגורמת לאלוהים לרחם על הבריות. אבל המפרשים לא מרפים מהסאבטקסט - החזרה בתשובה כתוצאה מהנבואה החזיקה מעט מאוד זמן.

כשחרב העיר המתהפכת היתה מעליהם ברור שהם חזרו בתשובה. אבל כשהם ראו שאלוהים לא הרס להם את הקזינו וההסתדרות והם יכולים להמשיך לצקצק ולישון עד 12 בצהריים - הם חזרו לסורם. אז מה עשינו בזה? גם נתנו לאמת ליפול אחרי חודש של זוהר, וגם המוניטין של יונה הלך. גם בלעו אותו דגים מסריחים, גם גירשו אותו מהעיר, וגם חושבים שהוא נביא בשקל. אבל - קיבלנו סיפור חשוב על הכחשה. שרשרת של הכחשות.

מדינת ההזדמנות האחרונה

"הם מתו מכטב"ם או מרקטה?" שאלה המגישה את הכתב בשטח שלשום, כשהתבשרנו על רצח רויטל יהוד ודביר שרביט בקריית שמונה. ההכחשה פנים רבות לה. היא זמינה וממכרת. 30 שנה של פיגועים מזדמנים התפלפלנו עם הכתבים בשטח: "המחבל שייך לחמאס או לפת"ח?" ולא שאלנו מתי יגרשו כבר משפחות של מחבלים; 30 שנה שאלנו האם המחבל שהגיע ממזרח ירושלים או מהפזורה הבדואית עבד בבזק או היה סניטר, ולא שאלנו מתי שוללים מבני משפחתו לדורותיהם קצבאות ביטוח לאומי. קל יותר לכעוס על הקצבאות של החרדים;

רופאה מותקפת בידי מחבל בסורוקה, מחבל נוחבה מתאשפז ומטריד אחות, ערבי תוקף בסכין, נפצע ומנסה להמשיך את הפיגוע בין כותלי בית החולים - הכל בחודשים האחרונים - ואנחנו ממשיכים להעניק טיפול רפואי למחבלים בזמן מלחמה.

50 שנה התווכחנו על שטחים ועל כיבוש, וכשיצאו בלתי מעורבים מעזה לבצע בנו שואה, לא הצלחנו להוציא מהפה את המילה כיבוש, גם כשרצינו לומר - כל עוד האזרחים האלה עם הדם שלנו על הידיים והשבויים שלנו במחסן ממשיכים לחיות בבתים שלהם במרחבים הסמוכים אלינו לא יהיו לנו חיים, ואיך בדיוק תהיה לנו מדינה? ההזדמנויות שלהם לחזור בתשובה נגמרו. ההזדמנויות שלנו להתאים את התודעה למציאות עלולות להסתיים.